הבחירות המתקרבות לנשיאות בארצות הברית מעניינות ומטרידות לא רק את אמריקה אלא גם את בעלות בריתה הקרובות ואויבותיה המושבעות של המעצמה החזקה בעולם. ניצחון נוסף של הנשיא המכהן ג'ו ביידן יוליד אנחת רווחה לא רק בניו-יורק הליברלית אלא גם בקייב הרחוקה ובמטה נאט"ו שבבריסל. מדיניות החוץ של ביידן אומנם אינה יומרנית כמו זו שידעה ארצות הברית תחת ג'ורג' בוש הבן – חיילים אמריקנים אינם מנסים למסד דמוקרטיה ברחבי העולם באמצעות כוח הזרוע – אך בעימות הנפיץ ביותר שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה הממשל הדמוקרטי מגלה פעלתנות ניכרת. הוא לא הפקיר את האוקראינים לחסדי הדוב הרוסי אלא מסייע להם בכסף, תחמושת, מודיעין וייעוץ צבאי.
בצידה השני של המפה הפוליטית רוח בדלנית חדשה-ישנה קונה אחיזה בקרב המחנה הרפובליקני. דונלד טראמפ ומקורביו מפגינים ביקורת הולכת וגדלה כלפי מדיניותו המתערבת של הממשל הדמוקרטי בזירה הבינלאומית. כאשר סיסמתך היא "אמריקה ראשונה", מאליה עולה השאלה האם ישנה הצדקה להוציא מיליארדי דולרים על מלחמה במזרח אירופה.
אך מה בנוגע לסיוע למדינת ישראל? רבים טוענים שלא רק האוקראינים צריכים לייחל להיבחרו בשנית של ביידן אלא גם הישראלים. אחרי הכול, מדיניות אמריקנית של בדלנות מחמירה אינה מתיישבת בקלות עם תמיכה צבאית נרחבת במדינת היהודים.
ואולם אוקראינה היא לא ישראל ועלינו לעמוד על ההבדל שבין שני המקרים ושתי החזיתות.
ראשית, החיבור האמריקני ובפרט זה הרפובליקני לישראל הוא עמוק, מושרש ומבוסס על מצע זהותי משותף. הרפובליקנים נוטים להיות דתיים יותר ממקביליהם הדמוקרטים ודתיות זו תורמת לאהדתם למדינתם היחידה של היהודים. אם ארצות הברית היא – בדמיון האמריקני – "ישראל החדשה", הרי שישראל הישנה מגלמת עבורם קרן אור דמוקרטית ואת האם המולידה של ערכי תרבות המערב בעולם של נחשלות, ברבריות ורצחנות. אוקראינה, לעומת זאת, היא שחקנית חדשה בציבוריות האמריקנית ואינה מולידה את אותו רגש של זהות, שייכות ואחווה שישראל מציפה.
שנית, שלא כמו במקרה האוקראיני, ישראל ניצבת לבדה מול אויביה כשהיא נטולה שכנות או בעלות ברית אחרות שיכולות לסייע לה. לא זה מצבה של אוקראינה. בעיני הרפובליקנים, ההגנה על אוקראינה צריכה ליפול בראש ובראשונה על מדינות אירופה. זהו אינטרס אירופי מובהק לא פחות ואולי אף יותר משזה אינטרס אמריקני שרוסיה תיבלם, תרוסן ותורתע. בהתאם לכך, זוהי חובתן של מדינות אירופה להגדיל את ההוצאה הלאומית שלהן על ביטחון. הרפובליקנים רואים באירופה יבשת עשירה שמוציאה בחדווה סכומי עתק על רווחה, אך בכל הנוגע לביטחונה של אירופה מגישה את החשבון לציבור האמריקני.
שלישית, לאוקראינים אין מיעוט גדול, עשיר ומשפיע בארצות הברית. למדינת ישראל יש, לעומת זאת, פזורה יהודית חזקה ומשפיעה. כסף משנה וקונה השפעה ול"לובי היהודי" יש לא מעט משאבים. לשם המחשה, השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק גייסה עשרות מיליוני דולרים במטרה לפגוע בסיכוייהן של חברות קונגרס אנטי-ישראליות מלהיבחר. לפוליטיקאים אמריקנים הזקוקים למשאבים יש תמריץ ברור אפוא לאמץ עמדות פרו-ישראליות.
רביעית, הסיוע הביטחוני לישראל קטן משמעותית מהסיוע המוצע כיום לאוקראינים. מאז שפרצה המלחמה מול רוסיה הפכה אוקראינה למדינה שאליה הופנה רוב הסיוע הכלכלי האמריקני בפער ניכר מכל היתר. כך למשל, חבילת הסיוע האחרונה שדרש הממשל וטרם אושרה מונה 61 מיליארד דולר עבור אוקראינה לעומת 14 מיליארד דולר בלבד עבור ישראל. את הסכום הזה יש להעמיד בהקשר של היעדר סימנים להתקרבותה של המלחמה לקיצה. בעיני רפובליקנים רבים, המקרה האוקראיני קרוב להפוך לבור כלכלי נטול תחתית – שנים של מלחמה שיגבו עוד עשרות מיליארדי דולרים ללא סימנים כלשהם לפשרה, הסדר או ניצחון.
לבסוף, בקרב ספקנים מהימין האמריקני יש מי שמצביעים על כך שבעולם רב-קוטבי המחולק לאזורי השפעה, יש מן ההיגיון שאוקראינה תהיה מדינה הנתונה להשפעה רוסית או לכל הפחות מדינה ניטרלית במאבק הבין-גושי. כשם שארצות הברית לא הייתה סובלת נוכחות רוסית ישירה או עקיפה בקובה או מקסיקו, כך על הממשל האמריקני להבין את העצבנות הרוסית לנוכח רצון אוקראיני להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו. לעומת זאת, ישראל מעולם לא הייתה חלק מהגוש הרוסי כי אם מדינה שחונה תחת השפעה אמריקנית.
בדלנות אמריקנית חמורה אינה בשורה טובה לעולם. עבור שוחרי הדמוקרטיה והשגשוג, הקרנת עוצמה אמריקנית ברחבי הגלובוס היא סימן חיובי – בין אם מדובר באוקראינה, טייוואן או ישראל. כמו כן, יש להכיר בכך שקולות פרו-פוטיניסטים קרב הימין הרפובליקני מהווים התפתחות מדאיגה. עם זאת, נסיגה אמריקנית לאחור בזירה הבינלאומית (אם תבוא) אינה מוכרחה להיות אחידה וסביר להניח שלא תהיה כזו. ישראל אינה אוקראינה.
