כבר אי אפשר לטשטש את זה. ארה"ב של ביידן הופכת מבחינת ישראל לאבן נגף בניהול המלחמה נגד חמאס. אתמול נשמעו עוד אמירות מטרידות של הנשיא האמריקני כלפי ראש ממשלת ישראל. הפעם חריפות במיוחד: "נתניהו מזיק לישראל יותר מאשר מועיל לה". בהקשר הזה, הרושם הוא כי הממשל האמריקאי עושה "העתק הדבק" מגישתו הכוללת כלפי רצועת עזה שמתאפיינת בסוג של הפרדה המנהיגות החמאסית (המרושעת) לבין התושבים האזרחים (המסכנים). המודל הזה שמבקש לתקוע טריז בין אלה ובין אלה, בין טובים לבין רעים, מופעל כרגע גם על המערכת הישראלית.
זה המודל במסגרתו מבדיל הנשיא האמריקני בין נתניהו האיש (המזיק) לבין מדינת ישראל שלגביה הצהיר ביידן כי ימשיך לסייע לה בתחמושת. יותר מכך, במסגרת הראיונות שהעניק הביע ביידן, בשמה של אותה לוגיקה, את עניינו להגיע שוב לישראל כדי לדבר בכנסת אל הציבור הישראלי, במשתמע, מעל ראשו של ראש הממשלה – עניין שמהדהד במשהו את המהלך שעשה בזמנו נתניהו בקונגרס האמריקני בתקופת הנשיא ברק אובמה.
ההבחנה הזו בין ראש הממשלה לבין הציבור הישראלי היא כמובן מגושמת למדי. מרבית הציבור הישראלי תומך במטרות המלחמה של הדרג המדיני ואינו מוכן להסתפק בפחות מראשו של סנוואר, מחיקת חמאס והשבת החטופים. ואולם, צריך באותה הנשימה לומר כי מדובר במגמה והתנהלות שיטתית מאד של האמריקנים תוך כדי המלחמה, שעניינה ניסיון להכתיב את האסטרטגיה האמריקנית דרך מעורבות בפוליטיקה הישראלית הפנימית.
בתחילה היו אלה סמוטריץ' ובן גביר שסומנו על ידי האמריקנים כיעדים באמצעותם ניתן להביא לפירוק ממשלת האחדות תחת שם הקוד "אלימות המתנחלים". לאחר מכן עבר כנראה המאמץ לראש המחנה הממלכתי שהוזמן לוושינגטון מעל ראשו של ראש הממשלה, ועתה מתמקד הממשל האמריקני בניסיון לתקוע טריז בין ראש הממשלה ובין הציבור הישראלי.
זו הדרך של הנשיא ביידן לסדר את המתח שבו הוא נתון פחות משנה לפני הבחירות לנשיאות, בין הצורך לרצות את האגפים הפרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית ובקהל תומכיהם בארה"ב, לבין הצורך לשמור על קו פרו-ישראלי כדי שלא ליפול למלכודת שטומן לו של היריב הרפובליקני טראמפ, שמבחינתו הפיכת ישראל והמלחמה בעזה לסוגיית בחירות היא דווקא יתרון אלקטורלי.
כך או כך, הרושם הוא שככל שהמלחמה נמשכת ארה"ב של ביידן קורסת לתוך המלכודת של סנוואר, לתהומות שיח ה'הומניטריזם' האוניברסלי ולמעשה בעשותה כן היא מחלישה באופן פרדוקסלי את מה שהיא עצמה חותרת אליו, קרי – עסקת חטופים. זאת, משום בסיטואציה הזו סנוואר יכול לחוש מאוד בנוח, גם ביושבו במנהרות שתחת אן יונס או רפיח.
מבחינת מנהיגה של חמאס הכוכבים מסתדרים עבורו ללא שום מאמץ. הלחץ האמריקני על ישראל גובר, המיקוד במצבם של תושבי עזה שידרג את עצמו לעדיפות ראשונה במערכת הבינלאומית ביחס לחטופים הישראלים. בנוסף, ברקע חודש הרמדאן שיחל השבוע נראה שלא רק שישראל מהססת מפעולה ברפיח, אלא שנוצר הפוטנציאל להסלמה במלחמה (ביהודה ושומרון ובזירות נוספות) וככל שהכאוס גדול יותר כך ההזדמנויות מבחינת חמאס משמעותיות יותר.
הזדמנויות הללו קשורות פחות לאופן שבו פעילי חמאס מנהלים את הקרבות ברחבי רצועת עזה אלא הרבה יותר למה שמתחולל בזירה המדינית כאמור לעיל. בנסיבות הללו, הדילמה של ישראל היא גדולה. מצד אחד, ככל שהמלחמה מתארכת, ישראל מאבדת נכסים אסטרטגיים משמעותיים ונכנסת לקונפליקט עמוק עם ארה"ב, חשופה ללחצים עליה להפסקת אש ארוכה, נתונה באיומים לצמצום הזרמת הסיוע הצבאי ובעיקר מתומרנת על ידי אויביה ולכאורה ידידיה למציאות של בידוד בינלאומי ושחיקת מעמדה. זהו תהליך שלמעשה הופך את ישראל לסוג של איראן או יוצר סימטריה ביניהן.
מצד שני, התארכות המלחמה היא דווקא עניין חיוני בהיבט האופרטיבי והמבצעי. בנסיבות שבהן מטרת המלחמה כפי שהוגדרה על ידי שר הביטחון, קרי – פירוק גדודי חמאס, אינה מספקת כדי להכריע את האויב ונדרש מאמץ סיזיפי שתכליתו לנקות את הרצועה מרסיסי גורמי הטרור והגרילה של התנועה שממשיכים להתקיים במרחב כרדיקלים חופשיים, הרי דרוש לישראל זמן נוסף. הרבה מאד זמן כדי להשלים את המלאכה ולא רק ברפיח.
אלמנט הזמן הוא אם כן המכנה המשותף שמפגיש בין שני האלמנטים הסותרים הללו ומנסחים לפיכך את "מלכוד 22" הישראלי. מצד אחד, הזמן פועל לרעת ישראל במובן האסטרטגי הכולל, ומצד שני הוא חיוני ודרוש לה במובן האופרטיבי. הברירה של ישראל היא אם כן בין שתי חלופות בעייתיות: להתקפל בעת הנוכחית ולחתור לסיום המלחמה כדי לקזז מהנזקים המדיניים המצטברים ושעלולים להפוך למפולת גדולה, או להמשיך ולהאריך את זמן המלחמה עד להשגת כלל התכליות האופרטיביות שלה, גם במחיר נזקים מדיניים קשים.
הרושם הוא שהדרך לפרק ולו באופן חלקי את המתח הזה עוברת דרך מילת הקוד "רפיח". רפיח היא הדרך להיחלץ מהסמטה הצרה אליה נקלעה ישראל. אבל צריך לחדד, זו דרך ביניים. היא אינה אופטימלית מאחר וכיבושה של העיר לא יביא להכחדת חמאס שתמשיך להתנהל ברצועה כארגון גרילה בתוך המבנה האזרחי הפלסטיני. יתרה מזו, אין שום ודאות כי המהלך הצבאי יביא להשבת החטופים או ללכידת סנוואר ואנשיו. מעבר לכך, גם הלחימה בעיר תהיה קשה, הן מבחינה צבאית-טקטית והן מבחינת ההתמודדות של ישראל עם הביקורת הבינלאומית.
ועם כל זאת, רפיח היא ברירת מחדל קריטית מבחינת ישראל. הפעולה שם תאפשר לדרג המדיני לעמוד בהתחייבות המשמעותית שלו כלפי הציבור הישראלי לעשיית מרב המאמץ להחזרת החטופים ולפגיעה בראשי חמאס. עצירת המלחמה בעת הנוכחית ללא מאמץ כזה פירושה נזק עצום במונחי החוסן הלאומי והתפרקות האחדות הפנימית.
לא פחות חשוב מכך, כיבושה של העיר הדרומית יאפשר לישראל להכריז על סוג של ניצחון שמשמעותו השלמת ההשתלטות הכוללת על רצועת עזה ופירוק כלל מסגרותיה הלוחמות של חמאס. הדבר יאפשר לה להתחיל במהלך שתכליתו קטיעת מגמת ה'אוקראיניזציה' המסוכנת של המלחמה המייצרת סחף משמעותי בעמדה הבינלאומי, וכל זאת דרך פעילות בערוץ המדיני ובמציאות שבה היא מחזיקה קלפי מיקוח משופרים יותר.
