יושב ראש הרשות נפגש עם בכירי 'שלום עכשיו' וח"כים ממפלגות השמאל. כהרגלו במפגשים שכאלו, אבו מאזן לובש את תדמית הסבא הטוב. נחמד, מחבק ומחייך. מצחיק ושנון. להלן מנהיג העם הפלסטיני, שכל מאווייו הם הגעה להסכם שלום עם ישראל הסרבנית.
אבו מאזן חשף טפח מפגישתו עם נציגי טראמפ, וגילה כי הוא מוכן לתמוך ביצירת קונפדרציה ירדנית-פלסטינית-ישראלית כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא הצהיר כי הוא בעד חזון שתי המדינות והבהיר כי אינו מתכוון לממש את זכות השיבה ולהביא שישה מיליון פלסטינים. לכן, מתוך דאגה לביטחונה של ישראל, הוא סבור שיש צורך לפתור את סוגיית הפליטים.
יושב ראש הרשות אמר שישראל היא זו שמסרבת למשא ומתן עם הפלסטינים ונתן קרדיט לרוסים, היפנים, ההולנדים והבלגים, שהשקיעו מאמצים, לטענתו, כדי לאפשר פגישות עם נציגים מהממשלה הישראלית, ללא הצלחה.
בניגוד לנתק המדיני, אבו מאזן ציין כי ישנו תיאום ביטחוני מלא בין הרשות הפלסטינית לישראל. התיאום מתבצע, לדבריו, בין היתר על ידי פגישות תכופות בינו אישית לבין ראש השב"כ נדב ארגמן תוך שהוא מעדכן שהוא וראש השב"כ "מסכימים ב-99 אחוזים" מהנושאים.
בשביל להבין איזו יונת שלום נחתה בפתאומיות על כתפו של אבו מאזן, צריך לנסות ולהבין את המניע לפגישה שהתקיימה אתמול במוקטעה. יושב ראש הרשות נמצא במצב לא פשוט מבחינה מדינית ויש שיגידו אפילו במידה לא מבוטלת של חוסר רלוונטיות במהלכים המשמעותיים שמתקיימים באזור.
הניסיון של אבו מאזן להשתלט על רצועת עזה מחדש, כשל. הוא חשב שבאמצעות סנקציות כלכליות והקפאת משכורות הוא יחנוק את חמאס ויוציא ממנו זעקה לעזרה דחופה. לא היה אכפת לו שהמשבר ההומניטרי שיצר בעזה יוביל לירי רקטות לעבר ישראל ולעימות צבאי בין צה"ל לחמאס שלבטח יגבה מחיר כבד מתושבי הרצועה, ובלבד, כפי שבכירים בחמאס אמרו, שבסוף המהלך יחזיק במושכות של רצועת עזה.
אבל אז, הגיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. תוכנית המאה שהוא יוזם שמה את הסוגיה הפלסטינית ואת אבו מאזן בפרופורציות הנכונות, כעוד סעיף במהלך אזורי מזרח תיכוני. טראמפ הוריד מהשולחן, עוד לפני משא ומתן את שתי סוגיות הליבה של הפלסטינים – ירושלים וזכות השיבה של הפליטים. תוך שהוא עוצר את העברת 300 מיליון הדולרים לסוכנות הפליטים אונר"א.
משבר באונר"א, הוביל קמפיין פלסטיני מיוחצ"ן. סוגית הפליטים שוב הצטלמה מכל הזוויות, כדי לגייס את מדינות העולם להשלים את הכסף שארה"ב החסירה. מעבר לכספים, משבר באונר"א, מבחינת אבו מאזן, הוא פצצה מתקתקת שמאיימת להתפוצץ. המתח המתמיד בין תושבי מחנות הפליטים לאלו היושבים בערים נמצא בנקודת איזון בזכות ארגון הסעד.
הרשות הפלסטינית לא מספקת לתושבי המחנות שירותי רפואה, חינוך וניקיון. מבחינתם הם נטע זר שאוטוטו יחזור לאדמותיו ביפו ובתל אביב, ולכן לא צריך או אפילו אסור לקחת עליהם אחריות כנתיני הרשות הפלסטינית או המדינה הפלסטינית העתידית. תושבי מחנות הפליטים חשים את חוסר היחס על בשרם ומלאים בביקורת כלפי היושבים במוקטעה. ביקורת שהתפרצה בשביתה האחרונה של אונר"א באמצעות הפגנות אלימות, שבסופן נרשמו פצועים מקרב מחנות הפליטים ומנגנוני הביטחון.
במישור המדיני, התגובה של הפלסטינים למהלכיו של טראמפ הייתה התעלמות. הם לא נפגשים עם נציגים אמריקנים ורואים בארה"ב את תמצית הרוע בעולם, שמבקשת לקדם מזימה ציונית-אמריקנית שתפקידה לבטל את היתכנות הקמת מדינה פלסטינית, להלן עסקת המאה.
מה שמעסיק כעת את רמאללה, הוא לא הפיוס הפנים פלסטיני או המשבר ברצועה. הפנים קדימה ל-20 בספטמבר אז ינאם אבו מאזן באו"ם. תמצית נאומו תהיה דרישה להקמת ועידת שלום בינלאומית, קרי מהלך שיעקוף את ארה"ב. לצורך גיוס ההמונים לתמיכה בפלסטינים, אבו מאזן מוכן לפזר הצהרות והבטחות לאנשי השמאל הישראלים. הוא יודע שאף אחד לא ידרוש ממנו לקיים את אותן הבטחות, ובדומה לראיס הקודם ערפאת, שגם כן ניחן ביכולת להגיד לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע, אבו מאזן מוכן גם לספוג ביקורת מבית לצורך העניין.
