במלוא חמישה חודשים למלחמה בעזה, 800 חברי וחברות הסגל האקדמי בישראל אמרו די. בגילוי דעת שהתפרסם אתמול (א') תחת הכותרת "המצב ההומניטרי בעזה", שטחו חברי הסגל את עיקרי הקונספציה שהדבקות בה הביאנו עד הלום. מעבר לאבסורד הקשה שבהטלת האחריות על ישראל ובקריאה לה לצאת מגדרה כדי לספק את כל צרכי האויב בשעת המלחמה, חלחלה מיוחדת מתעוררת מהעובדה שגילוי הדעת נכתב על ידי חברי הסגל האקדמי, שעה שרבים מתלמידיהם נלחמים (או זה עתה שוחררו) מהלחימה בעזה.
השאלה המרכזית בדיונים על המלחמה בעזה היא סוגיית היחס לאוכלוסיית האויב. אחרי מס שפתיים קצר ותמציתי שבמסגרתו הכירו בזוועות 7 באוקטובר ובצורך להשיב את החטופים, נכתב בגילוי הדעת שחמאס לא רק פושעת בהחזקת החטופים הישראלים ובירי חסר הבחנה על אזרחים ישראלים, כי אם גם בכך שהיא מחזיקה את אוכלוסיית רצועת עזה כבת ערובה. דומני שעם טענה זו צריך להתמודד אחת ולתמיד, כי היא חוזרת שוב ושוב בדיונים מסוג זה. ב-7.10 בין סרטוני הזוועות שפורסמו מיישובי ישראל, סרטונים של טבח, אונס והתעללות בגופות, קיבלנו גם הצצה לרחוב הפלסטיני בכלל ולרחוב העזתי בפרט. בסרטונים אלו, נראו מאות אנשים חוגגים את הצלחות הטבח, חלקם אף עם גופות ישראלים שנחטפו לרצועת עזה. בסרטונים אחרים, נראו תושבי רצועת עזה בוכים מאושר ומשתחווים על האספלט ברחובות לאחר שנודע להם על מימדי הזוועות שבוצעו בישראל.
יש שיאמרו, שאי אפשר להסיק את תמיכתם של תושבי עזה ממספר רגעים של אופוריה מתפרצת (ומ-16 השנים מאז שעלה החמאס לשלטון ברוב קולות ברצועת עזה). לכן, ביצע מכון המחקר הפלסטיני לסיקור מדיניות ולמחקר סקר בו נשאלה שאלה שנוסחה בזו הלשון: “האם לדעתך, בהתחשב במה שקרה לאחר מכן, החלטת חמאס לפתוח במתקפה נגד ישראל ב-7 באוקטובר הייתה נכונה או לא נכונה?”. הסקר פורסם ב-13 בדצמבר, אחרי שהוטלו על רצועת עזה מעל 30 אלף חימושים מהאוויר והחלה הפעילות הקרקעית. בשלב זה היו בעזה מעל 18,000 אלף הרוגים – לטענת חמאס – ומימדי החורבן היו חסרי תקדים. ובכל זאת 57 אחוזים מתושבי הרצועה טענו כי ההחלטה – המתקפה והטבח האכזרי – הייתה נכונה.
ואחרי כל זה, כשכל נתון מראה שהאוכלוסייה בעזה הולידה את החמאס ולא החמאס הוליד את האוכלוסייה בעזה, משתפים 800 מחברי הסגל האקדמי בישראל גילוי דעת בדבר המצב ההומניטרי בעזה ועל אחריותה של ישראל למנוע את הידרדרותו. את מה שראה כל לוחם בעזה במו עיניו, את החמאס בוקע מכל בית, מכל ארון ספרים ומכל אלבום תמונות, מסרבת להבין האליטה האינטלקטואלית במדינת ישראל.
כבר היום ישראל חוטאת מוסרית כשהיא מאפשרת כניסת סיוע הומניטרי, מזון ודלק, לאזורי לחימה הנשלטים בידי ארגון טרור, סיוע שנעשה בו שימוש לפגיעה בחייליה. מאז שלבי הלחימה המוקדמים ישראל מעבירה דה פקטו סיוע לחמאס, הן בעצמה והן כשהיא מאפשרת את העברתו מטעם צד שלישי כלשהו. לפי סעיף 23 לאמנת ז'נבה הרביעית, החובה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי על ידי צדדים שלישיים מותנית בכך שהמשלוח יגיע ליעדו ושהאויב לא יוכל להפיק ממנו יתרון צבאי או כלכלי. חמאס שולטת כיום בכל האזורים בהם נמצאים אזרחים עזתיים ועל כן הכנסת הסיוע לשם כמוה כסיוע לאויב במאמציו המלחמתיים.
החתומים על גילוי הדעת ביקשו מאיתנו, קוראי המסמך, לא לעסוק בחיפוש אשמים. הם מאיימים שאי פעולה מצד ישראל יהיה לכתם מוסרי בל ימחה. בני אדם משכילים ומשופעי תארים, שביכולתם לספר במאות עמודים על העוול שבהאשמת הקורבן בהקשרים אחרים, מאיימים על מדינת ישראל ועל אזרחיה בשם צווי המוסר שאם ימנעו מהגברת הסיוע לאויב בשעת מלחמה לא ימחה הכתם המוסרי מהם. מדינה שעברה טבח שכמוהו לא ידע העם היהודי מאז השואה מאויימת מהכתם המוסרי שידבק בה, ולא באויביה, כתוצאה מהשלכות מעשיהם.
כשנסוגים מעולמות האידיליה והמוסרנות ומביטים בהיסטוריה, מתבהר ההכרח להפעיל כוח נחוש ובלתי מתפשר נגד משטרים אכזריים ובלתי אנושיים, גם במחיר פגיעה באוכלוסייה אזרחית. מלחמת העולם השנייה לימדה אותנו שגרמניה הנאצית והקיסרות היפנית לא היו נמחות מעל פני האדמה ללא ההפצצות חסרות הרחמים של בעלות הברית עליהן, לרבות פגיעה נרחבת באוכלוסייה אזרחית. תודה לאל שלא היו אז מי שסיפרו לנו על האמהות שלא יכולות להניק ועל הירידה במשקל, תודה שלא היו מי שביקשו מהאנושיים שבתושבי העולם לשלוח סיוע הומניטרי לשטחים שבשליטת משטרי הזוועה חסרי האנושיות. אומרים שאי אפשר לנצח רעיון, אבל ההיסטוריה מוכיחה שרעיונות מנוצחים כשלא נותר מי שמעוניין להמשיך להחזיק בהם.
אין בי שמחה על ילדים וקשישים רעבים, אבל האחריות למצבם נתונה בידיהם ובידי הקולקטיב אליו הם משתייכים. במעשיהם יצרו תושבי רצועת עזה במשך 16 שנים לפחות את המפלצת שממעשיה הם סובלים היום. המפלצת הזו פעלה בשמם, ולמרות שהמלחמה הנוכחית גובה מהם מחירים כואבים ביותר הם לא מוכנים להתנער מהחמאס וממעשיה עד לרגעים שבהן נכתבות שורות אלה. אם תושבי רצועת עזה רוצים להפסיק את הסבל עליהם להיכנע, לסייע למדינת ישראל להשיב את בניה החטופים הביתה ולהתקומם נגד חמאס. התפקיד ההיסטורי שהיה לבעלות הברית במלחמה נגד משטרי הזוועה שבמלחמת העולם השנייה מוטל היום על כתפיה של מדינת ישראל, למגר את הרשע והאכזריות עד תום. זה הציווי יהודי, כעם שהתמודד עם זוועות השואה, זה הציווי המוסרי וזה הציווי האנושי.
כניעה או רעב. זו הברירה שצריכה להיות בידי תושבי רצועת עזה. זה צו המוסר ואין בלתו.
