"במסורת היהודית קיים מושג שקשה להגדירו ואף־על־פי־כן הוא ממשי למדיי – אהבת ישראל, שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך [כשם שאין למוצאה] אצל משכילים [יהודים] כה רבים, מן השמאל הגרמני". דברים אלו, שכתב פרופ' גרשום שלום לחנה ארנדט לפני שישים שנה, צפו ועלו בעת קריאת מאמרו של דויד גרוסמן בניו־יורק טיימס.
כאשר חתן פרס ישראל משווה בין חיילי צה"ל לחמאס, "זכר הזוועות שעוללו שני העמים זה לזה", עולה תמיהה בעניין ניסיון הדחתו מהכנסת של עופר כסיף, בבחינת "מה יגידו אזובי הקיר".
ההשוואה של גרוסמן בין צה"ל לחמאס אינה תקלה או מעידה חד פעמית אלא מוטיב חוזר בכתיבתו. והעובדה שנפילת בנו במלחמת לבנון השנייה לא מנעה ממנו להמשיך ולפגוע בכבוד החיילים והנופלים מעוררת השתוממות. וצער.
גרוסמן רואה, או יותר נכון יוצר, סימטריה בקונפליקט הערבי-יהודי. השוואה זו מקעקעת את הבסיס המוסרי של המפעל הציוני. כך למשל ברומן "חיוך הגדי" שכתב ב־82', בו מתוארת התנהלות צה"ל מול האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון, "הכיבוש מרעיל את חיי שני העמים" לפי הסופר.
הסופר גם בחר לתאר את תחושת הערבים במלים שכמו לקוחות מספרו של פרימו לוי "הזהו אדם?". ב"חיוך הגדי" מתאר הערבי כיצד: "החיילים לקחו את קליפתי אל בית המושל הצבאי של ג'וני [הכפר בו מתרחש כל הסיפור] והציבו אותה בתוך חדר אחד גדול, ושם כבר עמדו קליפות אדם רבות…".
לוי תיאר בספרו תהליך שאותו עבר עם הגעתו ברכבת מאיטליה לאושוויץ, במלים: "עתה שוו בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה…".
ההשוואה בין גורל הערבים לאחר מלחמת השחרור לבין השואה חוזרת ומופיעה גם במסתו "הזמן הצהוב", מסה אשר השפיעה על פרוץ האינתיפאדה הראשונה ועל פעילותו של יוסי ביילין לרקימת "הסכם אוסלו". וכך מתוארת ב"זמן הצהוב" פגישת הסופר עם תושבים במחנה הפליטים דהיישה: " 'אצלנו בעין –עזרב', היא נאנחת (שמה חדיג'ה, היא זקנה מאוד) … אני מגלה – במבוכה מסוימת, עלי להודות – שהיא מזכירה לי את סבתא שלי והסיפורים שלה על פולניה, שממנה נעקרה".
על רקע התמונה המתקבלת מכתיבתו של גרוסמן ניתן לבחון את פעילות צאן מרעיתו בדמותם של 'אחים לנשק" או 'כח קפלן'. הללו, שהם בסה"כ "גורם שולי שבשולי" כפי הגדיר פעם רה"מ יצחק שמיר את 'שלום עכשיו', רואים בסופר אפיפיור חילוני. אולם, למרות היותם קומץ, פעילותם "מחבלת במלחמתה המדינית והביטחונית של ישראל. זו מלחמה על עצם קיומנו. הם מסייעים בידי הקיצונים והמסוכנים שבאויבנו", כפי שאמר שמיר על 'שלום עכשיו'.
מבלי לציין את שמו של שר החינוך, שבמשמרת שלו אירעה החרפה בדמות מתן פרס ישראל לסופר שכזה, התקבלה עוד תזכורת לפגיעתו הרעה של אותו האיש. קשה להאמין ולהבין איך אפשר להעניק "פרס ישראל" בתחום הספרות, ביום העצמאות, לסופר שכותב על "דיונים מתמשכים לעייפה אודות המופת החדש שיש להציב כעת בין המירכאות שנתפנו מן הציונות…" במלים אחרות, פרס ישראל ניתן למישהו המפיץ את המסר שהציונות סיימה את תפקידה ודרכה.
מי שיכול לצמצם את השפעתו המזיקה של גרוסמן הוא שר החינוך יואב קיש, וזאת במסגרת הסדר המתבקש והחשוב שהוא עורך במעגל הסגור של 'חבורת פרס ישראל'. פנייה גלויה של השר אל הסופר, בדרישה להשיב את הפרס שקיבל מידי המדינה, יכולה להיות תשובה ציונית הולמת למי שנפשו נתפנתה מהציונות.
