תקופת הסערה סביב הרפורמה המשפטית שהסעירה את חיינו במשך כמעט שנה ונעלמה באבחת חרב טרם עובדה ברצינות, באופן טבעי, בשל פרוץ המלחמה, והשאלה מה בדיוק קרה בישראל בתקופה הזו ולמה, תדובר עוד שנים. פסק הדין בעניין פיטורי יו"ר הדואר שניתן בשבוע שעבר, הנסיבות שהובילו לפסק הדין והתגובות אליו, מכילים לדעתי, בתמצית, את הכשלים משני הצדדים שהביאו לכך שאיבדנו את היכולת לדבר באופן רציני, ואולי אף באופן שפוי, על הסדרים משטריים.
קצת על פסק הדין עצמו: בתקופת כהונתו של יועז הנדל כשר התקשורת מונה מישאל וקנין ליו"ר הדירקטוריון של הדואר, שתפקידו המרכזי היה ליעל את הדואר כך שניתן יהיה לסיים בהצלחה את הפרטתו. זמן קצר לאחר החלפת הממשלה וכניסת שלמה קרעי למשרד הודיע קרעי שבכוונתו להחליף את וקנין בתפקידו, ובחודש יוני הליך ההדחה הושלם.
אופן מינוי (והדחת) דירקטורים לחברות ממשלתיות מפורט בחוק החברות הממשלתיות, אשר קובע כי הדחת דירקטור (או במקרה שלנו – יו"ר דירקטוריון) יכולה להתבצע מתוך רשימה סגורה של עילות הקבועות בחוק. רוב העילות הן טכניות, אך העילה שעלתה לדיון כללית יותר, וקובעת שרשות החברות הממשלתיות או השר לאחר התייעצות עם הרשות, רשאים להעביר דירקטור שאינו ממלא את תפקידו כראוי, וזה הסעיף שבגינו הודח וקנין. יצוין, שהשימוש בסעיף להדחת דירקטור אינו סתם נדיר, זאת הפעם הראשונה בתולדות המדינה שנעשה בו שימוש על ידי שר.
חוות הדעת העיקרית בפסק הדין נכתבה על ידי השופט מינץ, שבניתוח עובדתי וטכני לא עסק בשאלה אם הפיטורין היו ראויים בפני עצמם, וכמעט ולא עסק בשאלת תפקודו של וקנין, אלא כמעט אך ורק בשאלה אם ניתן לראות בהליך הפיטורין כפי שבוצע ככזה העומק בדרישות החוק. מינץ קבע בפסק דינו, על בסיס אמירות מפורשות של קרעי, כי ההחלטה לפטר את וקנין התקבלה כמעט עם כניסתו של קרעי לתפקיד, ומשכך, הליך בחינת הפיטורין שהתבצע מספר חודשים לאחר מכן, דחייה שנוצרה רק בשל החלפת השר הממונה על החברות הממשלתיות מסמוטריץ' (שהתנגד לפיטורין) לאמסלם, בוצע למראית עין בלבד. קרעי לא התייחס במכתב הפיטורין לטענות וקנין בשימוע, לא התייחס לחוות הדעת של רשות החברות (עמה כאמור הוא חייב להתייעץ על פי החוק) ולא הניח תשתית עובדתית בסיסית שמסבירה את פיטוריו של וקנין מלבד אמירות כלליות על אי שביעות רצונו מתפקידו.
נוכח כל העובדות שציין, קבע מינץ שהפיטורין בוצעו באופן לא תקין, תוך הפרה מפורשת של החוק שקובע שישנה חובת התייעצות טרם הפיטורין. בהתחשב בצבר העובדות החריג, לא ניתן לתת לשר את חזקת התקינות המנהלית על מעשיו, שהוכחו כלא תקינים.
את חוות הדעת השניה כתב השופט עמית, נשיא ביהמ"ש העליון המיועד ואחד מראשי המחנה האקטיביסטי, אשר בחר בדרך אחרת לחלוטין – פסק דינו של השופט עמית עוסק כל כולו בסבירותה של ההחלטה, ומדגיש עד כמה לא הגיוני היה לפטר יו"ר שלפי הנתונים שהוצגו בתיק הצליח בתפקידו, זמן קצר לפני הפרטה. פיטוריו של וקנין, לפיכך, היו לא סבירים באופן קיצוני, ומה רב המזל, כך ציין במפורש השופט עמית, שבית המשפט ביטל את החוק שצמצם את עילת הסבירות, מה שאפשר למנוע את ההחלטה הקטסטרופלית בה עוסק פסק הדין.
אבל רגע, ישאל את עצמו הקורא הערני, רק כמה שורות לפני דבריו של השופט עמית, הוכיח השופט מינץ כי ניתן לבטל את פיטוריו של וקנין ללא כל צורך בעילת הסבירות, אלא פשוט בשל אי העמידה בחוק ובכללים הקלאסיים של המשפט המנהלי. מדוע השופט עמית בחר שלא לפסוע בנתיב החוקי הברור שהיה לפניו, ולמעשה, גם לא להתייחס לקיומו? מדוע ציין השופט עמית שללא עילת הסבירות לא ניתן היה להגיע לתוצאה הצודקת מבחינתו, כשהגעה לאותה התוצאה ממש הושגה באותו פסק דין ללא כל צורך באותה העילה?
לא רק השופט עמית בחר שלא להתייחס לדרך הסלולה האחרת שהייתה קיימת לבטל את ההחלטה, אף בסיקור התקשורתי של פסק הדין קיבלה חוות דעתו של עמית, חוות הדעת המשנית בתיק, מקום מרכזי יותר בכמה כלי תקשורת, כשהיו כאלו שהגדילו לעשות והתייחסו לאי סבירות ההחלטה בלבד, כאילו לא השופט מינץ לא נכח בדיון. מדוע? התשובה היא שמערכת המשפט נמצאת בקמפיין. לא מהיום, אלא ממש מתחילת הרפורמה, מאותו נאום מפורסם של הנשיאה דאז חיות, ושחלקים רבים בתקשורת משתתפים באותו בקמפיין, ובקמפיין, אם המטרה חשובה מספיק, מותר לשחק עם האמת.
אולם זה רק חלק מהתמונה. הרפורמה שהושקה בקול רעש גדול (מדי) בתחילת כהונת הממשלה עסקה בשינויים שרבים מאוד בציבור, גם במרכז המפה, תמכו בהם לאורך השנים, והצליחה להפוך תוך מספר קצר של שבועות לרעילה ממש, ולכזאת שלפי כל הסקרים רוב הציבור פחד ממנה. הסיבה לשינוי הציבורי לא הייתה ניתוח משפטי מעמיק של משמעויותיה, אלא פשוטה בהרבה – המרכז הישראלי ראה את ההתבטאויות וההתנהלות של הממשלה שניסתה להעביר את הרפורמה, ואמר לעצמו, מבחינתו בצדק, שלאנשים האלה הוא לא מעוניין לתת עוד כוח.
כך, בתנועת מלקחיים בין ממשלה שלא נהנית מאמון הציבור במידה רבה באשמתה שלה, לקמפיין אדיר של מערכת המשפט והתקשורת שלא היסס לעוות את המציאות המשפטית לגבי משמעויות הרפורמה עד כדי מופרכות כגון העמדת כלל המשפט הישראלי על עילת הסבירות, מצא את עצמו ישראל ישראלי יוצא לרחובות ומבהיר שברפורמה כזאת הוא אינו מעוניין, בוודאי שלא תחת ממשלה שכזו.
והנה אנו שבים לפסק הדין מהשבוע. התחלנו מהתנהלות שערורייתית של נבחרי הציבור, שבמהלך חסר כל היגיון ובעיקר כזה שדומה שלא טובת הציבור עומדת מאחוריו, ובניגוד לדעת כל הגורמים המעורבים, ניסו לפטר יו"ר דירקטוריון ולהביא בסבירות גבוהה לסיכול מהלך הפרטה שעובדים עליו שנים. המשכנו בהתפייטות של השופט עמית על הנס שנעשה לנו בזכות קיומה של עילת הסבירות, אמירה שכמובן זכתה להבלטה תקשורתית, על אף שלא היה אף כל צורך משפטי בשימוש בעילה הזאת. ולקינוח – שמענו את זעקות שבר של השר שיזם את המהלך על האקטיביזם השיפוטי הממאיר. בינתיים, לאחר סיום הסאגה, יושב לו בבית ישראל ישראלי, ונושם לרווחה – בית המשפט העליון שוב הציל אותנו מגחמותיהם של הנבחרים.
האמת, כאמור, משעממת בהרבה, ופסק הדין היה פסק דין שמרני, ותוצאתו הייתה זהה גם אם רפורמת החלומות של רוטמן ולוין הייתה מתקבלת בגרסתה המלאה, ואין בו שום אקטיביזם, אלא מה שנמצא, לפי כל הדעות, בתחומה של הביקורת השיפוטית הקלאסית. התנהלות שר התקשורת לא הייתה תקינה ולא עמדה בתנאיו של חוק מפורש, ולא היה כל צורך בשימוש בעילת הסבירות. כך או כך, השורה התחתונה של פסק הדין היא אחת – תנועת המלקחיים של נבחרים שלא מוכנים לקחת ברצינות את שליחותם, ושופטים ותקשורת שמציגים את המצב המשפטי הנוכחי כדרך היחידה לעצור אותם, קיבלה חיזוק נוסף, והיכולת לדבר ברצינות על יחסי הרשויות במדינת ישראל קיבלה עוד מכה קטנה, וספק אם תזכה לחזור לחיינו בקרוב.
