השבוע במדור "העולם נגדנו": CNN לא יודעים מי זה מרואן ברגותי, הניו יורק טיימס חוגג רמדאן עצוב וטאבלט חושפים את השקר הגדול ביותר של חמאס במלחמה הזו.
אבל למה הוא בכלא?
כריסטיאן אמנפור היא המגישה הראשית של דסק החוץ של CNN, עיתונאית בריטית-איראנית עם ותק של עשורים ושם מרשים בתעשיית התקשורת. ואחרי כל זה, מתברר שהיא עדיין לא יודעת יותר מדי על מה שקורה בישראל.
קטע בתוכנית השבועית שלה שפורסם השבוע עסק במרואן ברגותי, המחבל הרצחני שיושב בכלא הישראלי ומפעם לפעם מופיע כמועמד מוביל לתפקיד המנהיג הבא של הרשות הפלסטינית אם וכאשר אבו מאזן ימות, יודח או ישתעמם בתפקידו כיו"ר הרשות הפלסטינית. כחלק מהשיחות על "היום שאחרי" בעזה והתוכנית הכה-מציאותית ולגיטימית של ממשל ביידן להקמת מדינה פלסטינית כפרס למתקפה הרצחנית של חמאס בשבעה באוקטובר, העיסוק המורחב בברגותי הגיע גם לתוכנית של אמנפור שבה ראיינה יוצר של דוקו חדש על המחבל כמו גם את בנו, ערב ברגותי, שמייצג אותו בציבור. וכך היא בחרה לפתוח את הסגמנט: "מבחינת ישראלים רבים, הוא מחבל. מבחינת פלסטינים רבים, הוא המנדלה שלהם".
הצגת הנושא כך – כאילו ברגותי רק "נחשב" למחבל בישראל אך נתפס כמושיע לפלסטינים, ללא אזכור או הרחבה של הסיבות הרצחניות לכך שהוא יושב בכלא – לא ייחודית לאמנפור שכן גם ידידנו הטוב הוושינגטון פוסט פרסם לפני שבועיים כתבה בת יותר מאלף מילים על יורשים פוטנציאליים לאבו-מאזן ביום שאחרי, ללא כל התייחסות לסיבות שברגותי עלול להצטרך להתמודד על התפקיד מהכלא.
אמנפור, יש לומר, כבר צריכה להיות רגילה לביקורת הישראלית על התבטאויות חסרות אחריות שלה. בשנה שעברה היא התייחסה לפיגוע שבו נרצחו אשתו ושתי בנותיו של הרב לאו די כ"קרב יריות". כעבור 12 ימים שבמהלכם שנשפכו עליה קיתונות של ביקורת ברשתות, היא ציינה כבדרך אגב שהיא "מעדה" בדבריה. הרב די סרב לקבל את ההתנצלות – ואפשר להבין למה.
חג שמח קצת עצוב
"הרמדאן נפתח בזמן שרעב וחרדה פושטים ברחובות עזה", הכריזה כותרת באתר הניו-יורק טיימס. הידיעה שאחריה היא מופת של שקר בהשמטה: שלושה כתבים מתארים בהתרגשות ובכאב את החג שנהרס בגלל המלחמה ברחובות עזה ואת הקושי של המקומיים שלא יוכלו לחגוג כמו שצריך. הנה טעימה מהטקסט:
"חודש הרמדאן הקדוש המוסלמי הוא בדרך כלל זמן של דבקות דתית, צום מהזריחה עד לשקיעה, צדקה, מפגשים משפחתיים וסעודות ליליות. אך כל זה נראה רחוק השנה בעזה, שנמצאת בחודש השישי למתקפה צבאית ישראלית ומצור כמעט מוחלט. יותר מ-31 אלף בני אדם נהרגו בהפצצות ובפלישה הקרקעית של ישראל, רעב עז מתפשט ורצועת החוף נהרסה. המלחמה מחקה את האופן שבו הפלסטינים כאן נהגו לחיות ולשמור על הרמדאן. בזמנים שלווים, רחובות ערי עזה היו עמוסים במשפחות שקונות קישוטים ואספקה לרמדאן – מנורות צבעוניות, אוכל וממתקים – ומתכוננות לימי צום, ערבי אכילה עם המשפחה ולילות של תפילה במסגדים.
"'אני זוכר את חגיגות החודש תוך כדי הליכה ברחובות השוק, עם פזמונים ותשבחות בכל מקום', אמר אחמד שבת, רוכל בן 24. 'הכול היה זמין, והמסגדים מילאו תפקיד חיוני'".
נכון שאנחנו בחודש השישי למלחמה, אבל האם באמת לא ראוי לכתוב, לפחות במרומז, מדוע נפתחה המלחמה הזו? כמו כן, במי בדיוק נלחמת ישראל? ביותר ויותר תכנים על המלחמה בעזה, נראה שהמילה "חמאס" פשוט נעדרת לחלוטין, כך שנראה שישראל לא נלחמת בארגון טרור שמסתתר בתוך האוכלוסייה האזרחית של רצועת עזה אלא שישנה מלחמה בין ישראל ליישות העזתית שחמאס הוא רק חלק ממנה – מה שכמובן כנראה נכון, אבל זה בדיוק מה שהתקשורת הבינלאומית לא מוכנה לכתוב. כך יוצא שמקבלים כתבה מפורטת על הכאב של רמדאן בזמן מלחמה בלי שום הקשר לסיבה למלחמה, לצד השני של המלחמה, לשאלה מדוע המצב נהיה כה גרוע, אפילו לתהייה לאן הולך כל הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה ומדוע נשמע שכל כך מעט ממנו מגיע לאזרחים הפשוטים לכאורה שרק רוצים לחיות בשלום ולחגוג את הרמדאן.
אגב, האם באמת נהרגו יותר מ-31 אלף בני אדם בעזה? על כך בחלק הבא.
שקרים וסטטיסטיקה
המגזין המקוון "טאבלט" פרסם בסוף השבוע מאמר מרשים ומשכנע של פרופ' אברהם ויינר, מרצה לסטטיסטיקה ומדעי הנתונים בבית הספר הנחשב למנהל עסקים "וורטון" שבאוניברסיטת פנסילבניה, שבו קרע לגזרים במתודיות מדעית את מספרי המתים שמפרסם משרד הבריאות של חמאס מדי יום ומצוטטים בתמימות מחרידה על ידי גופי חדשות בכל העולם. מאחר שאין לו שום גישה לנתונים אחרים, ויינר פשוט ניתח את הנתונים שפרסם חמאס והסביר מדוע הם כל כך חשודים, בלשון המעטה.
כך, למשל, הוא מציין שהמספרים שמפרסם משרד הבריאות העזתי הם סדרים באופן בלתי אפשרי מבחינה סטטיסטית, עם גידול קבוע שרואים בבירור ברגע שמסדרים אותו על גרף. "סדירות זו כמעט בוודאות איננה אמיתית", כותב ויינר. "למעשה, ספירת הנפגעים היומית המדווחת עומדת על 270 פלוס מינוס ממוצע כ-15%. זו וריאציה מועטה להפליא. אמורים להיות ימים עם פי שניים נפגעים מהממוצע או יותר ואחרים עם חצי או פחות. אולי מה שקורה הוא שהמשרד מפרסם מספרים יומיים מזויפים שאינם משתנים מספיק פשוט כי אין להם הבנה ברורה של התנהגותם של מספרים טבעיים. למרבה הצער, נתוני בקרה מאומתים אינם זמינים לבדיקה רשמית של מסקנה זו, אך הפרטים של הספירות היומיות מחשידים".
בהמשך המאמר הוא גם מתעמק באחוזי הגברים המתים שמדווח חמאס לעומת נשים וילדים ומסביר למה גם זה נראה כמו פיקציה אחת גדולה: "משרד הבריאות העזתי טוען בעקביות שכ-70% מהנפגעים הם נשים או ילדים. סך זה גבוה בהרבה מהמספרים שדווחו בסכסוכים קודמים עם ישראל. דגל אדום נוסף… הוא שאם 70% מהנפגעים הם נשים וילדים ו-25% מהאוכלוסייה הם גברים בוגרים, הרי שאו שישראל לא מצליחה לחסל לוחמי חמאס או שספירת הגברים הבוגרים ההרוגים נמוכה במיוחד. זה כשלעצמו מעיד מאוד על כך שהמספרים הם לכל הפחות לא מדויקים בעליל וכנראה מזויפים לחלוטין.
"ב-15 בפברואר טען חמאס שאיבד 6,000 מלוחמיו, המהווים יותר מ-20% מסך ההרוגים שדווחו. כלומר אם נחבר את המספרים, חמאס מדווח לא רק ש-70% מהנפגעים הם נשים וילדים אלא גם ש-20% הם מחבלים. זה לא אפשרי אלא אם ישראל איכשהו לא הורגת גברים שאינם מחבלים, או שחמאס טוען שכמעט כל האנשים בעזה הם לוחמי חמאס".
המאמר מנומק, מאוזן ומשכנע עד מאוד, אז ברור שהתקשורת מתעלמת ממנו לחלוטין וממשיכה לצטט את המספרים של חמאס כאמת מוחלטת.
