חמישה חודשים עברו מאז פריצת מלחמת 7 באוקטובר (נוכח השימוש האינסופי בתאריך הלועזי של המלחמה, סביר להניח שהוא זה שיתקבע כשם המלחמה). זה מועד שמצדיק מאזן ביניים של הישגי המלחמה ואתגריה. בניגוד לאווירת החמיצות בשיח התקשורתי, ישראל דווקא הנחילה לחמאס מכה קשה. כמעט כל שטח רצועת עזה נכבש בידי ישראל; יותר מעשרת אלפים מחבלים נהרגו, ועוד רבים נפצעו באופן שיקשה עליהם לחזור למעגל הלחימה; רוב מוחלט של הרקטות שלא הופעלו הושמדו, וכך גם רבים מאמצעי הלחימה האחרים. מפעלים לייצור נשק הושמדו, ואינספור מנהרות פוצצו.
יש נתון נוסף, חשוב מאוד: רצועת עזה הרוסה ברמה כזו שכל גורם שישלוט בה בשנים הקרובות יצטרך להקדיש את עיקר מאמציו לשיקומה. יתר על כן, אם אחד החששות הגדולים של ישראל הוא מפני מלחמה רב־זירתית, רמת ההרס בעזה מספקת סיבה טובה לכל גורם עוין באזורנו לחשוב טוב אם כדאי לו להתגרות בישראל.
בצד ההישגים נותרו כמובן גם האתגרים: 134 חטופים, חיים ומתים, עדיין מצויים בידי חמאס; חמאס טרם הכריז על כניעה ולא ברור אם בכלל יעשה זאת, והאפשרות שיחזור לשלוט ברצועה אם ישראל תרפה את הלחץ עדיין קיימת. יש גם חשש גדול שכל עוד ישראל אינה שולטת בגבול בין הרצועה לשטח מצרים, תמיד יוכלו לעבור שם עוד ועוד אמצעי לחימה, על פני הקרקע ומתחתיה. ויש כמובן גם אתגר אמריקני ובינלאומי: שימור תמיכתן של מדינות המערב בעמדתה של ישראל, והתמודדות עם ביקורת אמריקנית רבה על רמת הסיוע ההומניטרי ובעיקר על היעדר תוכנית לסיום המלחמה וליום שאחרי.
לצד אלה קיימות גם סכנות ספציפיות בשבועות הקרובים. ההתקפה ברפיח מבוששת לבוא, הן משום שישראל בעמדת המתנה לתוצאות המשא והמתן על עסקה, והן בשל אזהרות ארה"ב מהתוצאות החמורות שעלולות להיות להתקפה כזו, במיוחד אם יותר ממיליון האזרחים השוהים באזור לא ימהרו לעזוב. התוצאה היא שחיילי צה"ל נמצאים כרגע בדשדוש דומה לזה המוכר עד לזרא מ־18 שנות השהות בלבנון. בניגוד לחודשים האחרונים, כעת אין ברצועת עזה דינמיקה של מתקפה מצד צה"ל אלא עמידה נייחת בשטח אויב. אנחנו שומעים שוב ושוב בימים האחרונים על פגיעות בחיילים, לאו דווקא במהלך התקפה לכיבוש שטח שטרם נכבש, אלא בהיתקלות עם מארבי חמאס ומטעני הנפץ שלו.
דשדוש הוא המצב הגרוע ביותר, וראוי לצמצמו ככל האפשר. ישראל לא צריכה לאפשר לחמאס לגרור את המשא ומתן במשך שבועות וחודשים. השבת החטופים היא מטרה חשובה שהמלחמה נדרשת להשיג, אבל היא מטרה משנית. לא בשבילה יצאנו למלחמה, שהרי היו כבר בעבר מקרי השבת חטופים באמצעות משא ומתן ולאו דווקא במלחמה. שתי מטרות המלחמה העיקריות – מיטוט שלטון חמאס ומניעת יכולתו לשוב ולשלוט – יכולות להתממש או במסגרת מהלך מדיני, שיכלול כמובן גם את שחרור החטופים, או בשליטה צבאית על כל שטח הרצועה. לשם כך אין הכרח לשלוט בעיר רפיח, אף ששליטה כזאת ודאי תועיל. אבל יש הכרח לשלוט בציר פילדלפי, לאורך הגבול עם מצרים.
ישראל יכולה להציע למצרים ולמדינות המתווכות קבלת שליטה בציר פילדלפי, גם ללא צורך בהגעה ליעד הזה באמצעות לחימה. אם יקבלו זאת, מה שפחות סביר אך אפשרי, מה טוב. ואם לא, אכן תידרש לחימה. אולם החלפת שלטון חמאס בשלטון אחר מחייבת דיאלוג מדיני, שאנחנו מהססים לפתוח בו. אם הכוונה היא שישראל תשלוט שם לאורך שנים אכן אין צורך בדיאלוג, אבל תסריט כזה יחזיר את חיילי צה"ל לעמדת הברווזים המטווחים, יפגע ביחסינו עם ארה"ב ועם מצרים, ויאלץ את הכלכלה הישראלית להשקיע משאבים שאין לה בתחזוקה ובשיקומה של רצועת עזה.
לכן, האינטרס הישראלי הוא דווקא לפתוח בדחיפות במשא ומתן על מי שיחליף אותנו בשליטה האזרחית ברצועה: גורם שיהיה מסוגל מבחינה כלכלית לפעול לשיקום הרצועה ולהבטיח את פירוזה, ויאפשר לנו התערבות צבאית כשהדבר נדרש. במקום לסכן את האשראי המדיני של ישראל בוויכוחי סרק על זהות הגורם הזה, מוטב שישראל תציג את תנאיה המהותיים, ותבהיר שמי שיהיה מוכן ומסוגל לעמוד בהם, יהיה כשר מבחינתה.
