רוב המילואימניקים השתחררו, רוב הסדירים כבר לא בעזה, רמת האדרנלין ירדה קצת, ואנשים אומרים: החיים חוזרים למסלולם, ושום דבר לא השתנה. אני חושב שזו טעות גמורה.
מאז שפרצה המלחמה בשמיני עצרת, אני מוצא עצמי בעמדה שאינני מורגל בה. כשמרן, בדרך כלל מצאתי את עצמי טוען שלא צריך להתרגש מהכותרות, שאירועי ההווה אינם דרמטיים כפי שהם נראים, ששום דבר מהותי לא באמת ישתנה. כשדתיים ליברליים הצהירו בזמן הקורונה שבעקבות המגפה יעברו בתי הכנסת שינוי רדיקלי, אמרתי להם שבתי הכנסת יחזרו להיות בדיוק מה שהיו. לשמחתי – צדקתי. כשחבריי הרבנים ניבאו בשמחה שהחתונות הקטנות והצנועות יישארו איתנו גם אחרי המגפה, אמרתי להם שהם טועים. לצערי – צדקתי. ועכשיו אני ניצב לראשונה בעמדה ההפוכה: אנשים אומרים לי ששום דבר לא ישתנה, ואני אומר להם שהעולם התהפך.
למה זה? משום שהמאורעות הם בסדר גודל אחר לגמרי, ומאורעות גדולים מביאים לשינויים גדולים. הרי אף אחד לא יכול לטעון, למשל, שהשואה לא שינתה כלום. אכן, טבע האדם נשאר כשהיה; המוסדות המסורתיים של האנושות ושל החברה היהודית הם עדיין אלו שיכולים לספק את המענה הטוב ביותר לחיי האדם; ובכל זאת, המערך הכולל של העם היהודי עבר בשואה טלטלה נוראה. ואם נאמר שהשואה היא מאורע חד-פעמי ויוצא דופן מאין כמותו, אסתפק בטענה שגם מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת מים למדינת ישראל, והפכה את החברה הישראלית על פניה. מלחמת שמיני עצרת, ובעיקר הטבח שפתח אותה, הם מאורע גדול יותר ממלחמת יום הכיפורים.
בפוגרום קישינב נרצחו לפני מאה ועשרים שנה כחמישים יהודים. הפוגרום טלטל את העולם כולו, והיה כוח מניע לתנועה הציונית. בטבח שמיני עצרת נרצחו לא חמישים יהודים, אלא 1,200. והם לא נרצחו תחת שלטון הצאר, אלא במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. זה בדיוק מה שנועדה למנוע הקמת המדינה, ולכן האתגר למחשבה הציונית הוא גדול, והזעזוע הוא עצום. עוד לא התחלנו להרגיש את גלי ההדף שלו. בבחירות שנערכו מיד עם תום מלחמת יום הכיפורים ניצחו גולדה והמערך ברוב גדול. רק ארבע שנים אחר כך עלו לשלטון בגין והליכוד. הפוליטיקה היא רק קצף על המים, ואחרי שנים נוספות גילינו השפעות עמוקות יותר וחשובות יותר של המלחמה ההיא: גוש אמונים, שהקימו לוחמי יום כיפור, שינה באופן דרמטי את מפת המדינה; שלום עכשיו, שהקימו לוחמים מאגף אחר בחברה הישראלית, שינה באופן קיצוני את האידיאולוגיה של השמאל. עליית החרדים גם היא תוצאה עקיפה של המלחמה ההיא. במשך חמישים שנה שלטו בחברה הישראלית הכוחות שהולידה מלחמת יום הכיפורים. מה תוליד המלחמה הזו?
יש המצמצמים את השפעות המלחמה העכשווית באופן אחר, בניסוח שאיתו אני מסכים בכל לבי. לפי הניסוח הזה אין ספק שהמלחמה תחולל שינויים גדולים, אבל אין שום סיבה להניח שהשינויים הללו יהיו לטובה. זה ודאי נכון. ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני בנו בני ישראל את עגל הזהב. מי שחשב שגילוי השכינה הדרמטי על הר סיני הבטיח את נאמנותם הנצחית של צופיו, התבדה במהירות שיא. אך אין זאת אומרת שהמעמד הקיצוני הזה נמחה מזיכרונם. חז"ל אמרו שבהר סיני ראו בני ישראל את המרכבה השמיימית של בורא העולם, שלפי הנביא יחזקאל מופיע בה מלאך הדומה לעגל. הגילוי הזה הביא את בני ישראל לחולל סביב עגל הזהב. מה שאומר שמעמד הר סיני הטביע על העם חותם בל יימחה; אך בהעדרו של משה רבנו, ובלי הדרכה רוחנית יומיומית ונבונה, ההשפעה הזו התנקזה לנתיב הרסני.
אין לדעת איך תשפיע עלינו המלחמה, והרבה תלוי גם בתוצאותיה. אחרי מלחמת ששת הימים הוסיפה נעמי שמר בית חדש לשיר "ירושלים של זהב": "חזרנו אל בורות המים…". כאשר הודו לה על כך הצנחנים משחררי ירושלים, אמרה להם בצדק המשוררת הלאומית שהתודה מגיעה דווקא להם: "יותר קשה לתקן עיר מאשר לתקן שיר". הרבה מההשפעה הרוחנית של המלחמה תלויה בהצלחתם של חיילינו ובמדיניות של מצביאינו. בכל בוקר אני מדליק את הטלפון, וקורא בלב נרעד את החדשות. אם המלחמה תיגמר בניצחון מוחץ, כפי שכולנו מקווים, התוצאות החברתיות והערכיות יהיו שונות לגמרי מאשר אם חלילה שוב יסתפקו מנהיגינו באיזה תיקו עלוב.
אך בכל מקרה, אין די באירוע עצמו; הרבה תלוי בשאלה איך נעבד אותו ולאיזה כיוון נתעל את השפעותיו. כשאני פוגש בלוחמים שחזרו מהמלחמה ושומע את התובנות הערכיות שלהם, אני מפציר בהם לדבר ולכתוב על חוויותיהם. אנחנו צריכים את תהליך העיבוד שלהם, כדי שנוכל לעבור בהצלחה את תהליך העיבוד של כולנו. כוחות גדולים מתעוררים היום בחברה הישראלית, וכל אחד מאיתנו יכול בבחירותיו היומיומיות להשפיע על כיוונם. המלחמה הזו תשנה אותנו, אם נרצה ואם לא; אך במידה רבה בנו תלויה השאלה האם השינוי הזה יהיה לברכה או לקללה.
