כל מי שראה את הצפיפות של קהל ההמונים במירון או השתתף בהילולה, לא הופתע ממסקנות ועדת החקירה הממלכתית. בוודאי כאשר טיעוניה התבססו על דו"ח מבקר מדינה שלא יושם, התרעות חוזרות ונשנות וחריגות בניה שלא תוקנו על ידי המועצה, דרישת המדינה להפקיע את הקרקע במתחם ציון מוועד ההקדשות, הקמת חברה ממשלתית שפורקה ואי קיום החלטת בג"צ בהסדר שקיבל תוקף פסק דין.
ועדת מירון יצרה שלושה סוגי מסקנות. הראשון, מסקנות אישיות בלי המלצות ולכן בלי משמעות אופרטיבית. למשל, ראש הממשלה לגביו טענה הוועדה כי יש לו אחריות אישית אך ללא המלצות של ממש. שנית, מסקנות אישיות שכוללות המלצות לאי-מינוי עתידי. למשל, אמיר אוחנה. הוועדה ביקשה למנוע מינוי עתידי שלו לתפקיד השר לביטחון פנים. שלישית, מסקנות אישיות עם המלצות להדחה. כאן נטען כי אלמלא המלחמה, המפכ"ל שבתאי היה מודח. יתרה מכך, לגורמים שבחרו להתפטר טרם החלטת הוועדה, כמו שמעון לביא, לא ניתנה המלצה וחלק מהם גם לא נמצאו כבעלי אחריות עם משמעות ממשית במסקנות הוועדה. על חלק מהמוזהרים בעלי האחריות האישית המליצה הוועדה כי היועמ"שית תבדוק אפשרות לחדש או ליזום המשך חקירה פלילית.
חלק מהתגובות לוועדה האשימו אותה בפוליטיזציה, אך נראה שללא סיבה אמיתית. גם במקרה של ועדת בדיקה ממשלתית, שממונה על ידי הממשלה ולכן החשש לפוליטיזציה וגם במקרה של ועדת חקירה ממלכתית שממונה על ידי נשיא/ת בית המשפט העליון, הניסיון מלמד כי הוועדות נוהגות באופן עצמאי ולרוב על פי האינטרס הציבורי. גם אם ההחלטות הן קשות, למשל בוועדות ממלכתיות כאגרנט, כהן ואור או בוועדות בדיקה ממשלתיות כוועדת זיילר, שגרמה להדחת כל צמרת המשטרה, למעט ניצב אילן פרנקו.
כמי שייעץ לאחד המוזהרים שנחקר בוועדת מירון ולניצב אילן פרנקו שנחקר בועדת זיילר ובהמשך מונה לסמפכ"ל המשטרה, היה ברור כי הוועדה תנקוט במסקנות אישיות והמלצות מערכתיות. בוועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה ממשלתית, התובע הוא גם השופט. בסוף צריך לשכנע אותו שאין מקום לאזהרה, בפרט כשהסמכויות שלו הן דרקוניות.
כך גם יהיה בוועדת החקירה הממלכתית לאירועי הטבח ב-7 באוקטובר. למרות ההבדלים המהותיים, קיים בסיס דומה להשוואה בין אסון מירון לאסון ה-7 באוקטובר. בדומה לאסון מירון, גם את אסון ה-7 באוקטובר ניתן היה למנוע. כמו במירון, גם באסון ה-7 באוקטובר היתה קונספציה שנשענה על זחיחות, יהירות ו"יהיה בסדר". רבים יחקרו, חלקם, בהם אנשי צבא, כבר מכינים הסברים ומתייעצים עם עורכי דין.
חברי ועדת החקירה שתבדוק את אסון ה-7 באוקטובר חייבים להיות בתוך הקונצנזוס הציבורי. אסור שיהיו שנויים במחלוקת. יתרה מכך, צריך להתרחק מאלה שהיו שבויים בקונספציה. למשל, תא"ל (במיל') צ'יקו תמיר, שמכיר את אוגדת עזה כמו את כף ידו ולא חושש להביע ביקורת עניינית, הוא מינוי שיכול להיות מצוין ומקצועי. אלו שלא שגו במחשבות שווא, לא יחסכו בשבטם על תפקודה של המערכת ועל התפיסה השגויה שהובילה לאסון.
בניגוד לוועדת מירון, הוועדה לאסון הטבח תהיה חייבת לשנות דברים מהיסוד בחשיבה המדינית, הצבאית ואולי אפילו החברתית. אנשיה יידרשו להיות אגרסיביים, אסרטיביים וגם אובייקטיביים אל מול מקבלי ההחלטות. הם ימצאו עצמם מול לחצים קשים של גורמים פוליטיים וצבאיים בעלי השפעה. הוועדה תהיה חייבת לעבוד בלוחות זמנים יחסית מהירים, לפרסם דו"חות אמצע בהם יהיו המלצות ואזהרות ולהכריע לגבי הגורמים המרכזיים שנושאים באחריות לאסון – כולל מסקנות אישיות חריפות בעלות משמעות אופרטיבית מיידית ולא רק "המלצה".
אויבינו ממשיכים לחפש הזדמנות לחדור לישובים ולרצוח ישראלים, בדיוק כמו באירועי ה-7 באוקטובר. לכן, אסור יהיה לחברי הוועדה למצמץ. ריצוי או התחמקות הוועדה מהכרעות, יפגעו באזרחי המדינה.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי וצבאי, צווארון לבן וחוקתי ושימש כיו"ר הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין
