"תודה ובהצלחה", היו שתי המילים איתן בחר בני גנץ להיפרד מגדעון סער. 20 חודשים בלבד החזיקה הברית בין השניים. טכנית זה המספר – אבל מהותית הרבה פחות. בין חברי המפלגות אמנם נשמר כבוד הדדי לאורך כל התקופה, אך ככל שעבר הזמן הן התרחקו אידיאולוגית ופוליטית, עוד לפני המלחמה.
כמו בהכרזה של בני גנץ וגדעון סער על ריצה של כחול לבן ותקווה חדשה ברשימת ריצ'רץ' משותפת, שנעשתה 113 ימים לפני הבחירות הקודמות, מהלך שהתרחש מוקדם מהמצופה, במובנים של פוליטיקה ישראלית – גם הפעם החליט סער לקפוץ אל המים, עוד בטרם הוחלט על מירוץ נוסף לכנסת, וכשאנשי הקואליציה מסמנים את המשך כהונתם לפחות בשנה הקרובה.
מצד אחד זהו המהלך הפוליטי המשמעותי הראשון לקראת מערכת בחירות, מצד שני, לאן רץ סער? מה היה לו דחוף כל כך – ערב העברת תקציב מדינה לשנת 2024 שיעניק לקואליציה עוד כמה חודשים של אורך רוח, כשהמלחמה עדיין נמשכת ואף מסלימה בצפון וכשהכנסת תכף מסיימת את כנס החורף ונכנסת לפגרה – לייצר דרמה פוליטית? על כך אפשר להוסיף את העובדה שסער לא קפץ מספינה טובעת – ההפך הוא הנכון – המחנה הממלכתי נוסקת במלחמה בסקרים וככל שעובר הזמן, חלקם אף מתייצבים. אז מה האינטרס של סער, שועל פוליטי ותיק, לטלטל את המערכת הפוליטית?
סער מקווה כי העובדה שהוא הראשון להודיע על "גיבוש חלופה מימין", תקבע את מעמדו כנציג הימין הממלכתי – רעיון שלו מחזרים רבים. לא סתם הוא שינה את שם מפלגתו מ"תקווה חדשה אחדות לישראל" לשם החדש "הימין הממלכתי". בכך מקדים סער את השחקנים האחרים שממתינים על הקווים, והשמות ידועים – נפתלי בנט, איילת שקד, יועז הנדל, משה פייגלין ויוסי כהן, לצד המפלגות הקיימות – הליכוד, ישראל ביתנו, עוצמה יהודית, הציונות הדתית והרשימה עוד ארוכה.
גם שימור האפשרות לתחזוק קשר יציב עם מפלגת הליכוד מבלי להיות חלק ממנה, עוד בטרם יעזבו גנץ ואייזנקוט את קבינט המלחמה – הפך לשיקול בטיימינג. אמנם בתקווה חדשה מיהרו להבהיר כי אינם מתכוונים להצטרף למפלגתם לשעבר, אך העובדה שיחד עם סער עברו נציגים נוספים – יפעת שאשא-ביטון, זאב אלקין ושרן השכל – הופכת את משקלם למשמעותי מול הליכוד, ואף יכולה להעניק לה רשת ביטחון במידה ויחליטו בכחול לבן לפרוש מהממשלה.
