פרשתנו מסיימת מסע ארוך של תיאור בניית המשכן, הנמשך על פני ארבע פרשות. עבודה מאומצת ועמוסת פרטים מגיעה לסיומה. תהליך הבנייה, שהחל בהתנדבות והתלהבות רבה של העם, מעורר ציפייה לאירוע־סיום מרומם של השראת שכינה ושמחה גדולה. אך למרבה ההפתעה, הפרשה מסתיימת בתיאור תמציתי של השראת השכינה במשכן, בפרק שמאפייניו טכניים ונעדרים תכונה והתרגשות שהיו ראויות ללוות את המעמד.
משה רבנו מצוּוה להקים את המשכן לבדו, ללא שותפות העם: "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (מ, ב). בדידותו של משה בהקמת המשכן בולטת לאחר התיאור המפורט של השותפים הרבים במלאכת המשכן. מטרת המשכן, שהוצבה בראשית הציווי על בנייתו, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", מסתיימת בתחושת אכזבה, כאשר השכינה יורדת עליו ואפילו משה אינו יכול להיכנס אל המשכן:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
האם כך אמורה להסתיים בניית המשכן? האם זהו סיום הולם?
תמונת מראה
ואולם, אף שנדמה כי סיפור בניית המשכן וחנוכתו מסתיים עם סיום ספר שמות, אין כאן סוף פסוק. כמו בתמונת מראה משלימה ומנוגדת לתיאור בפרשתנו, ניצב תיאור חנוכת המשכן בספר ויקרא, המתמקד בהכנות הרבות ובהתרגשות הרבה לקראת השראת השכינה, שאופפת את כל העם.
בראשית הציווי שם, משה מתבקש להקהיל את העם לקראת המעמד: "וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ח, ד). הקהלת העם נראית כהשלמה למה שהתחיל משה בפרשת ויקהל, כאשר הקהיל את העם לקראת בניית המשכן, וכל העם היה שותף לנדבה ולתהליך הבנייה. ההתרגשות מגיעה לשיאה כשמשה ואהרן מברכים את העם, כבוד ה' נראה לעיני הכול, ואש יורדת מהשמיים לקבל את הקורבנות:
וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט).
למרבה הצער, האירוע החגיגי מסתיים בשבר וטרגדיה גדולה, במותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה.
שני התיאורים, השונים כל כך זה מזה, יוצרים הקבלה מעניינת לשני התיאורים השונים לבריאת העולם. התיאור בפרשתנו מקביל לתיאור הבריאה הראשון, בבראשית פרק א', תיאור שלם והרמוני של בניית העולם אך נטול קשר משמעותי עם האדם, שנברא ביום השישי ונראה כניצב משני בתוכנית הגדולה של הבריאה. התיאור בפרק ב' שונה בתכלית. בריאת האדם והקשר איתו מתוארים כתכלית הבריאה. הקב"ה בורא את העולם, ומבקש להמשיך להתהלך בו. עם זאת, בדומה למתרחש בספר ויקרא, השבירה והנפילה לחטא אינן מאחרות לבוא, כאשר האדם אינו מסתפק במה שניתן לו ומבקש לפרוץ את הגבולות.
התקרבות זהירה
בשונה מסיפור הבריאה, המתואר פעמיים, לחנוכת המשכן מתווסף אזכור שלישי, בספר במדבר, שבו מתוארת בהרחבה הבאת מתנות הנשיאים לכבוד חנוכת המשכן. אזכור זה נראה כהערת שוליים משנית לסיפור המרכזי. נראה כי מתנות הנשיאים הובאו כתרומה ויוזמה שבאה מהעם, ללא ציווי קודם.
בניגוד לסיפור נדב ואביהוא, שבו ניסיון ההתקרבות הסתיים בטרגדיה, הפעם ההתקרבות נעשית בזהירות. הנשיאים אינם נכנסים לתוך המשכן, אלא מניחים בעדינות את מנחתם בפתחו ומחכים לתגובה.
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים. וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז).
החזרה על השורש "קרב" משרה אווירה של קרבה, וממשיכה ללוות כמילה מנחה את פרק מתנות הנשיאים. ההתקרבות הזהירה מתקבלת ברצון לפני ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ". כל הנשיאים שותפים בהבאת המתנות. ההדגשה שכל אחד שותף, לפי עבודתו, מעידה על ההתאמה האישית לכל אחד מבאי המקדש.
בסיום התיאור הארוך של מתנות הנשיאים מגיע סוף סוף הסיום המיוחל, זה שציפינו לו כבר במערכה הראשונה בספר שמות, והמשכן הופך למקום מפגש והשראת שכינה:
וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
תיאור ההתקרבות הזהירה וההדדית בספר במדבר נראה כסיום לתהליך שהחל עם קבלת הלוחות השניים – תהליך של חיפוש אחר קשר שיש בו הקשבה עדינה ודיאלוג תמידי, המבטא את ההשלמה של המשכן וגם של בריאת העולם.
נראה כי הדחייה המכוונת של תיאור השראת השכינה המלא לספר במדבר, מבקשת להעביר את המסר ביחס למערכת היחסים הדיאלקטית המתקיימת בין א־לוהים ואדם, כמסע תמידי שאינו מגיע להשלמה ונע בין שבר וחיפוש לרגעים של חידוש הקשר ומציאת שפה חדשה.
נדמה שבתקופה הנוכחית, מאז פרוץ המלחמה, אנו מצויים בעוד אחד מרגעי השבר בתולדות ישראל, שבר המניח לפתחנו את האתגר למצוא שפה רוחנית וקשר מחודש שיתאים לדורנו. במסע הכתיבה האישי שלי על ספר שמות ניסיתי להוסיף נדבך להקשבה ולדיאלוג באמצעות הפשטות המתחדשים בימים אלו. אסיים בתפילה להשראת השכינה ברחמים ולגאולה שלמה.
אנו נפרדים מד"ר מרים שיפרוביץ, שעיוניה ליוו אותנו במהלך חומש שמות, ומקדמים בברכה את פרופ' מרדכי סבתו, פרופסור אמריטוס במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, שעיוניו ילוו אותנו בחומש ויקרא
