הציונות הדתית והחרדים: ברית לא קדושה

מוצאי השבת האחרונה. הודעה: עמישר בן דוד נפל. הכרתיו. איש תורה וחסד, מחנך נערים אהוב, מתנדב כנהג אמבולנס ותורם כליה, ישר בכל דרכיו. ולוחם, מפקד בעוצבת הקומנדו. הלב אינו מעכל.

דקות ספורות לאחר מכן, בתזמון נורא, דברי הרב הראשי: "שבט לוי פטור מהצבא. לא לוקחים אותם בשום פנים ואופן, יהיה מה שיהיה. אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ. אין דבר כזה. אנחנו עוסקים בתורה, והתורה היא זו שמגינה עלינו".

שאלת גיוס החרדים מסעירה את הרוחות ומלהיטה את הלבבות, ובצדק. מכל עבר נשמע הפסוק: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

הכול יודעים את הסכנה הקיומית שמדינתו היחידה של העם היהודי מצויה בה כעת, ואת הצורך הקריטי בלוחמים רבים נוספים. כך שאי התגייסות החרדים למלחמה אינה הגיונית, אינה מוסרית, ועל כולם – אינה יהודית. היא מנוגדת להלכה המפורשת ש"במלחמת מצווה הכל יוצאים" (סוטה מד, ע"ב), ולנאמר בירושלמי (שם ח, ה, ובפני משה) שאף "רבן בן רבן יצא", ובערוך (סוטה י, ע"ב): "וכל שכן תלמידי חכמים".

כאשר האוזן הדתית־לאומית שומעת את ההתבטאויות של ההנהגה הרבנית החרדית ואת יחסה המתנשא והבדלני כלפי לוחמינו, היא מתכווצת וחשה נבגדת. והרי היא יודעת שהרוגיה הרבים מוכיחים את חיוניותו של השילוב הפשוט, המתבקש והמפרה: ספרא וסיפא, תורה עם דרך ארץ

דוברי החרדים נוהגים לצטט את דברי הבבלי, "רבנן לא צריכי נטירותא" (תלמידי חכמים אינן צריכים שמירה; בבא בתרא ז, ע"ב). אך עיון קל בדברי הגמרא יַראה כי דבריה לא נאמרו כלל ביחס למלחמת הגנה. וכבר השיב לטיעון זה הרב שלמה יוסף זווין, מגדולי חכמי ישראל בדור הקמת המדינה:

ואם אמרו על "נטירותא" של בנין חומה וכיוצא, ובזמנים רגילים, במטרת שמירה מפני שונאים העלולים לבוא (ראה רש"י בבא מציעא קח ע"א) מה זה עניין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצוה? הגיעו בעצמכם: הנה יצאה הוראה מ"משמר העם" להדביק את השמשות של כל החלונות בבד או נייר משום סכנת הפצצה – כלום יעלה על הדעת שתלמידי חכמים לא יעשו כזאת בטענה ש"רבנן לא צריכי נטירותא"?

עוד מצוטטים בהקשר זה דברי הרמב"ם על שבט לוי שבניו אינם "עורכין מלחמה כשאר ישראל… אלא הם חיל השם" (הלכות שמיטה ויובל יג, ב). אלא שדברים אלו – כפי שפשוט לכל לומד רמב"ם, וכבר כתב זאת הרב יצחק שילת – דברי אגדה הם ולא הלכה. ראוי גם להביא את דברי הרדב"ז על אתר: "ולא שישליך עצמו על הציבור". והרי דברים אלו הם חלק מהסברו של הרמב"ם מדוע "לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל". ואם כן, מי שמבקש לאחוז במידתו של שבט לוי, עליו לוותר על נחלה ודירה משלו. אי אפשר לאחוז רק בצד אחד של המטבע.

מאחורי הפאות

רבים ציפו שאחרי הטבח הנורא של שמחת תורה ינועו אמות הסיפים ויתחולל שינוי מקיף בחברה החרדית. רבים האמינו שכעת תהיה היחלצות ואלפים ינהרו, מתוך רצון לשותפות בלחימה. פה ושם, בשוליים, נראים ניצנים של שינוי תודעתי, אך כמעט ללא תרגום מעשי. בפועל מעטים מאוד התגייסו, מרביתם לשבועות ספורים.

הליבה הליטאית, זו שמשפיעה השפעה מכרעת על האגף החסידי ועל האגף הספרדי – לא נעה ולא זזה. הטיעונים שלה אינם הלכתיים כלל אלא מיסטיים, לאמר: די במאמץ הרוחני. אין בהם כדי לשכנע מי שעיניו בראשו, שהרי אותה תורה שאמורה לבלום את המחבלים איננה מרפאת מאליה את הילד שכואבת לו הרגל, ואיננה מונעת מהוריו לקחת אותו אל הרופא.

ואם בחברה הישראלית בכללותה הנושא מעורר סערת רגשות רבתי, הרי שבחברה הדתית־לאומית מדובר בשבר ההולך ונפער מיום ליום. בעשורים האחרונים נוצרה ברית פוליטית הדוקה בין החברה הדתית־לאומית ובין החברה החרדית. הברית הזו החלה אומנם אי־אז בימי מנחם בגין, אך היא הלכה והתעצמה מאז ימי אוסלו. ככל שגברה חתירתה של "ישראל הראשונה" לכיוון האוניברסלי־ליברלי־פרוגרסיבי, על חשבון ערכי היסוד של הלאומיות והזיקה לארץ, כך זוהו הקהל החרדי והקהל המסורתי כבני הברית הטבעיים, בהיותם בעלי זיקה ברורה לערכי היסוד של התורה והאמונה, המשפחה והלאומיות.

עם השנים הלכה הברית הזו וחרגה מעבר לממד הפוליטי והפרלמנטרי. חלקים בחברה הדתית־לאומית, בדגש על זו התורנית, זיהו בחרדיות בכלל ובעולם החסידי בפרט את שהם חשו כי חסר להם – תחושת אינטימיות עם המסורת ועם המקורות, רציפות דורית וטוטליות תורנית – והחלו לאמץ רכיבים רבים ממנה. אחד הייצוגים הבולטים של האימוץ הזה הוא גידול הפאות, שנדמה כי אין כמותו לבטא את השינוי התרבותי והבין־דורי בציונות הדתית התורנית, שהלכה ונשאה את עיניה אל החרדיות. כילד שגדל בקריית־משה ולמד בישיבה לצעירים (ישל"ץ) ובמרכז הרב – המעוזים החרד"ליים המובהקים ביותר – אף אחד מאיתנו לא גידל פאות. היום, רבים מהצעירים שלומדים במוסדות הללו מתהדרים בפאות המשתלשלות על צדעיהם. ביטויים נוספים לשינוי הזה הם הליכת גברים למקווה והעלייה למירון, אך גם שינויים מהותיים ומעמיקים יותר כמו החמרה הלכתית והתמסרות ללימוד תורה.

השינוי הזה, שבעיניי יש בו חלקים יקרים ומבורכים, גרם לכך שהחרדיות איננה יכולה עוד לבטל כבעבר את ההצעה התורנית המעמיקה והמרשימה שצמחה בערוגות החברה הדתית־לאומית, ואיננה יכולה עוד להפטיר בבוז על פשרנות ובינוניות. יחסי הכוחות השתנו. אפילו בתקשורת החרדית גמלה הכרה מסוימת – אכן, לעולם רק מסוימת – בגדולי התורה הציוניים. במקביל, הלך־הרוח ברחוב החרדי נטה יותר ויותר לכיוון הלאומי, ונדמה היה שהברית הזו תימשך לנצח.

אך כעת הכול משתנה. הלוחות הטקטוניים זזים במלוא עוזם בתודעה הדתית־לאומית, והיא תוהה על הראשונות. כי כאשר האוזן הדתית־לאומית שומעת את ההתבטאויות של השדרה המרכזית והמשפיעה של ההנהגה הרבנית החרדית בסוגיית הגיוס, ואת יחסה המתנשא והבדלני כלפי לוחמינו המוסרים את נפשם – היא מתכווצת וחשה נבגדת. והרי היא יודעת שהרוגיה הרבים במערכה הנוכחית ממחישים ומוכיחים את חיוניותו של השילוב הפשוט, המתבקש והמפרה: ספרא וסיפא, יראת שמיים עם לחימה, תורה עם דרך ארץ.

זו איננה התהפכות יש מאין, לפתע ביום בהיר. זוהי התבגרות מן הנאיביות וחישוב מסלול מחדש. אין כאן קריאה לביטול הברית הקיימת, אלא בקשה לתקומתה של ברית ממשית, בין שווים, לא ברית ריקה שפג תוקפה.

נאמנים פצעי אוהב

במסגרת הדיון הציבורי המתחדש והסוער סביב סוגיית גיוס החרדים, הולכות ונערמות הצעות שונות. ואולם רבים מהדוברים והנציגים הדתיים־לאומיים המתייחסים לנושא, טורחים לכלול בדבריהם שלושה היגדים מגבילים מראש:

א. לימוד התורה החרדי חשוב מאוד.

ב. אנחנו לא רוצים לגייס את מי שלומד תורה, רק את מי שלא לומד.

ג. הכול צריך להיעשות בהידברות, שכן איננו מעוניינים לשנות את אופייה של החברה החרדית ולכפות עליה תמורות ומהפכות.

ההיגדים הללו, תמימים לכאורה ושוחרי טוב, עומדים בעוכריה של כל הצעה מעשית. כדי להסביר מדוע, אני מבקש לספר תחילה על זיקתי שלי לעולם החרדי, לצאת למסע קצר בעקבות התעצבותה של החרדיות הישראלית, ולבסוף להציע אפשרויות להנצת תהליכי ריפוי.

גדלתי מתוך קרבה ממשית ונפשית לציבור החרדי. הסנדק שלי בברית המילה היה ר' חיים גריינימן, אחיינו של החזון איש ומגדולי בני־ברק הנודעים. כילד ביקרתי במעונותיהם של הפוסק ר' שלמה זלמן אוירבך ור' מאיר חדש, המשגיח של "חברון". בשנים מאוחרות יותר למדתי מוסר מפיו של הרב שלמה וולבה, ולמדנות תלמודית מהרב אשר אריאלי, מגיד השיעור המפורסם מישיבת מיר.

לומר שרק מי שאינו לומד יתגייס, זה כמו לומר שרק מי שלא מספיק למדן – יתפלל. הצבא זקוק ללוחמים איכותיים ולא לנפלטי מערכות שיתקשו להתמודד עם האתגר. זוהי שעת מלחמה וגם עת רצון לשינויים ולהגדרת יעדים ברורים

לפני כתשע שנים יזמתי את הקמתו של בית מדרש חלוצי המיועד לציבור הזה, בשם "נהלך ברגש", ובו קבוצות לומדים שונות. בית המדרש פועל בתוך ישיבת ההסדר "שיח יצחק" באפרת שבה אני מלמד, ותכליתו להביא את רוחו של בית המדרש הציוני־דתי אל בתי המדרש החרדיים. משתתפי ולומדי בית המדרש הזה הם בעבורי תלמידים־חברים קרובים ברמה אישית, ורבים מהם נכדים של גדולי תורה וראשי ישיבות. כך שזיקתי אל העולם הזה נשענת על קשר ממשי ומעמיק ברמה יומיומית, ולא על כותרות וסיסמאות. ולפיכך כל מה שייכתב כאן הוא בבחינת "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב".

באותן שיחות שאני מקיים עם תלמידיי־חבריי הצעירים מהעולם החרדי, הם משמיעים אמירות קיצוניות יותר ממה שאכתוב כאן. ואולם המסר המרכזי שלהם הוא: השכפ"ץ שנציגי הציבור הדתי־לאומי מספקים להנהגה החרדית ולתקציבי הישיבות והכוללים איננו מסייע לציבור הזה אלא להפך, מעכב את התפתחותו.

פרויקט הנאורות הציע לאדם אוטונומיה. הוא שם בראש מעייניו את התבונה, את המוסר האנושי ואת אחריות האדם לחייו ולסביבתו, ואת יכולתו לעצב את זהותו. החרדיות מראשיתה חשה שהחבילה הזאת מאיימת עליה, שהערכים הללו מתנגשים חזיתית עם עולמה של תורה כפי שהיא תפסה אותו, ושהאחריות של האדם על חייו תגרום לו לפריקת עול שמיים. לפיכך היא הלכה והתבצרה, ותוך כך ויתרה על נכסי בסיס רבים ויסודיים בתורה, ברוח ובקיום היהודי. היא נעלה את שערי התנ"ך והמדרש, השירה והפיוט, ונשארה עם המינימום הנדרש לדעתה – ד' אמות של תלמוד בבלי, בעיקר מסכתות נבחרות בסדרי נשים ונזיקין. בשעה שרוב העם היהודי נטש את אותן ד' אמות, הלכה החרדיות והתבצרה בהן, הגביהה את החומות, סירבה לערוך "עבודת בירורים" ביחס להצעת המודרנה, וביכרה לזרוק את התוך עם הקליפה גם יחד.

כך נוצרה "תיבת נח", שתכליתה יצירת הווי חיים עצמאי מבחינה תרבותית, שבית המדרש הוא מרכזו. החשש מזיקה אל המציאות יצר את חברת הלומדים, שאליה מוכוונים כל בני החברה החרדית. תכליתה של חברה זו היא לכאורה לימוד התורה, אך בניגוד לרטוריקה המקובלת נדמה שהלמדנות כשלעצמה איננה העיקר כאן, שהלא ברור לכול כי רק מעטים יכולים לשמר רעננות ופריון לימודי על פני שנים רבות, וכי התמסרות ללימודים מפרכים ואינטנסיביים נכונה אך למעטים. הסיפור המרכזי אינו הלימוד אלא עצם ההימנעות מהזיקה אל הרחוב והתרבות החיצונית; רק כך אפשר להינצל מהמבול השוטף בחוץ. לא התלמוד עיקר אלא הבדלנות. הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא ישיבות הנושרים, שנהנות אף הן מתקציבי מדינה ומפטור צבאי, אף שהן עצמן כלל אינן מתיימרות לגדל תלמידי חכמים.

מתווה בעלז ור' אלחנן וסרמן

את מחירה העיקרי של ההתנתקות הזו משלמת התורה עצמה. בגרסתה החרדית ניטל מהתורה סם החיים שבה. היא איבדה את הקשר אל הסביבה, אל שדרות העם הרחבות, אל המציאות שהיא אמורה לפנות אליה ולהשפיע עליה מרוחה. לא בכדי אמרו חז"ל "כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו" (יבמות קט, ע"ב). לא תיתכן תורת אמת אצל מי שאינו מעורב בחיים עצמם. מתורת חיים, הנותנת מענה ואור לסביבתה, הלכה והתפתחה תורה שאין בה התמודדות עם המציאות, שאין בה אחריות ואנושיות פשוטה, נתינת כתף לחקלאות הקורסת או שותפות עם החיילים הנלחמים עבורה. דבר אחד יש בה: התגוננות.

ולפתע, רבים בציבור הדתי־לאומי הולכים ומפנימים: התורה הזאת שאחינו החרדים מתהדרים בה, אינה התורה שאנחנו לומדים. אצלנו לא מאמינים בתורה שפוטרת מאחריות ומנשיאה בעול עם חברו, בתורה שאיננה תורת חיים.

הגיוס המתבקש והנדרש הוא אפוא תחנה אחרונה בדרך שטרם החלה, אך הדרך הזו חייבת להתחיל להיסלל. נציע כאן שלש תחנות, שאין האחת כרוכה בחברתה. כל אחת מהן חשובה כשלעצמה, וראוי שיתחברו יחד.

התחנה הראשונה: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". נמקד את המבט ב"מתווה בעלז", שכמעט נחתם כאן לפני שנה וחצי. מתווה זה כלל תמריצים כספיים ניכרים למוסדות לימוד לבנים חרדים שילמדו את תחומי היסוד החיוניים – עברית, אנגלית ומתמטיקה. המתווה גובש על ידי משרד החינוך מול נציגים מחסידות בעלז הגדולה והשמרנית למדי. אלא שאז נזעקו הליטאים. דגל התורה איימה לפרק את החבילה ולא לרוץ בבחירות יחד עם אחותה החסידית, אגודת ישראל. נתניהו חשש מאובדן קולות ומנדטים ל"גוש", והסאגה הסתיימה בכך שבעלז נאלצה לרדת מהעץ ולדחות את המתווה.

הניצחון הליטאי הזה מנוגד לא רק לדברי חז"ל, שכידוע קראו לשלב תורה עם דרך ארץ ודיברו על חובת האב ללמד את בנו אומנות, אלא גם לדבריו המפורשים של אחד מאבות הליטאיות, רבי אלחנן וסרמן, שנודע דווקא בקנאותו הפוליטית ובהתנגדותו לציונות. וכך כתב ר' אלחנן בדבר הדרך הראויה לרבים:

אם הלימוד אינו מביא לקריאה בספרי מינות ולהתחבר לנכרים, ולומד חכמה חיצונית לשם אומנות כדי להתפרנס ממנה – אין שום איסור בזה. ולימוד אומנות כדי להתפרנס היא מצוה… דחייב אדם ללמד את בנו אומנות.

האם אכן "מרבית הצעירים" בציבור הדתי "נוטשים את דרך התורה"? לפי הנתונים, 14% מבני הציבור הדתי־לאומי עוזבים את אורח החיים הדתי, ואצל 8% התהליך מתרחש בתקופת הצבא. בחברה החרדית מדובר על 13% נטישה – פער של אחוז אחד. ועוד לא דיברנו על ה"אנוסים"

מן הכלל הזה, ממשיך ר' אלחנן, יכול לחרוג רק אב שזכה בבן עילוי שבכוחו להיעשות גדול בתורה:

אם רואה אדם בבנו שנפשו חשקה בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה, בזה אמר רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". ולא חלק רבי נהוראי אהא [על כך] דחייב אדם ללמד בנו אומנות, ואי אפשר לומר בדעת רבי נהוראי ששום אדם לא יתעסק באומנות רק בתורה לבדה, כי הוא דבר שאי אפשר קודם ביאת המשיח, וקרא כתיב "ואספת דגנך" – הנהג בהן מדת דרך ארץ (קובץ שיעורים חלק ב, סימן מז).

כשילד איננו לומד לימודים של "קומת אדם" – מדע וטבע, חשבון ושפות, לשון ולימודים הומניים – הוא גם אינו מסוגל לבנות נכונה את "קומת משה". הסברות שלו יהיו בוסריות וראשוניות, הדיבור על המציאות יהיה מוגבל, הסיסמאות ילכו ויתרבו מתוך ביטחון עצמי מופרך, והניסיון ללמוד "חושן משפט" בלי להכיר את הכלכלה המודרנית, כמו ללמוד "זרעים" ללא הבנה בבוטניקה ובחקלאות, יהיה מביך. כל זאת משום שהוא חי במרחב שאינו מכיר בקומת האנושיות, קומה שהוא מעדיף לברוח ממנה ולהתגונן מפניה.

כל מי שניהל שיחות עומק ממושכות עם אברכים חרדים ראה מקרוב את התסכול העמוק, את המחיר הנפשי והאישיותי של התרוקנות התורה מנקודת החיים המנביעה אותה, של חיים מתוך אילוץ חברתי ולא מתוך בחירה. אלה חיים רוחניים המושתתים על פחד חברתי, ושהדרך להלום אותם עם המציאות היא לחיות על תרומות, לגלגל גמ"חים, להיכנס להרפתקאות נדל"ניות ולהטיל עול כבד על בת הזוג כמפרנסת יחידה.

כאשר קומת האנושיות הבסיסית נעדרת, ומתלווים לה ניכור ובוז למוסדות המדינה, הולכות ומתפשטות נורמות שאינן מוסריות ואינן הלכתיות, דוגמת עבודה בשחור, עיגול פינות ורישומים כוזבים כדי לקבל כספים מהרשויות, כמו גם התנגדות להוראות בריאות בתקופת הקורונה. היחס הבסיסי למדינה הוא כשל היהודי בגלות לפריץ, מתוך תודעה שהכול מותר, שהרי אנחנו באים להציל מפי הארי.

אבל "הקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות – אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ" (הקדמת הנצי"ב לבראשית). זוהי הסכנה: עקמימות, זחיחות, ציניות, שהופכות למפלט יחיד. נדרשת שיבה אל הישרות, אל הנורמטיביות, אל התום הצומח מן הארץ. אי אפשר להרוס את יישוב הארץ לשם שמיים.

לפיכך אין מנוס מלהתנות את תקצובו של מוסד חינוכי בהקניית מקצועות של "קומת אדם", ובעמידה ברף מבחנים שיוודאו כי הלימודים מתקיימים כראוי ושהתלמידים מוכשרים להיות חלק מתיקון העולם ומקידומו הארצי. לא ייתכן שמוסד יתוקצב ללא שבוגריו יצוידו בכלי התמצאות בסיסיים בעולמנו. זהו אפוא השינוי הראשון הנדרש בחרדיות הנוכחית: כניסה אל עולם שיש בו בגרות.

לאתגר את הברית

התחנה השנייה: אחריות. כשאין קומת אדם, וכשהתורה הולכת ומסתרסת, ההפקרות הולכת ומתרבה. הקומבינות, העניות, הדרישה שמישהו אחר יחזיק אותי. גם זה בכלל אזהרתם הידועה של חז"ל, "כשם שחייב ללמדו תורה – כך חייב ללמדו אומנות… כל שאינו מלמדו אומנות – מלמדו ליסטות". וכך פירש הר"ן: "דכיוון שאין לו אומנות יחסר לחמו, וילך לפרשת דרכים וילסטם את הבריות".

בסיס קומת האדם הוא אחריותו על עצמו ועל סביבתו. אולם כשהמדינה מעבירה תקציבים ללא הכרה וללא תנאים כדי לקנות שקט פוליטי, היא מאכילה במו ידיה את חוסר האחריות החרדי. היא לא נותנת חכה אלא דגים, ורק דגים. ואם הדברים נכונים בעת שגרה על אחת כמה וכמה בעת מלחמה, שאולי אנחנו רק בראשיתה. במציאות חירום זו, כל שקל נדרש. לכן יש לצמצם את התקצוב למוסד חינוכי שבוגריו אינם משתתפים במלחמתה של מדינת ישראל. זה איננו עונש, זה לא ניסיון לחנך מחדש, וזו איננה "גזירת הגיוס". זה המצב שאליו נקלענו, כולנו, בעל כורחנו. הארכת השירות הסדיר ל־36 חודשים, ריבוי ימי המילואים, עלות התחמושת – כל אלה מחייבים שינוי תקציבי. זוהי ההבנה שרק דרך הכלכלה וצמצום הברז התקציבי, עשוי להתרחש שינוי.

בימים האחרונים ביקש לשוחח איתי חבר כנסת מסיעת הציונות הדתית. אם נעשה כדבריך, אמר לי, הברית הפוליטית של הימין עם החרדים תופר, הממשלה תיפול ולא נרוויח דבר, שהרי גנץ ייתן לחרדים עוד יותר. אמרתי לו: גם לשיטתך, ברית שהכול בה בנוי על חרדה וחשש – איננה ברית. ברית איתנה היא כזו שאפשר גם לאתגר חלקים בתוכה. יש לקוות שגם הפרטנר הולך ומפנים שהכול משתנה עכשיו, והדבר מקבל ביטוי בקולות שמשמיעים שרים מש"ס כמו משה ארבל ויעקב מרגי, בכיוון הצורך בגיוס. לכן זהו הזמן לאתגר את הברית, ובשלב ראשון לעצור תקציבים בלתי מותנים, כלומר כאלה שאין בצידם דרישות בסיסיות מהצד המקבל.

ועוד הוספתי ואמרתי לאיש שיחי: כשם שדווקא בגין, איש ימין, עשה שלום, כך דווקא אתם לעת כזאת הגעתם למלכות ובכוחכם להוביל מהלך הכרחי של אחריות חרדית, של יצירת בריתות אמת עם גורמים רציניים בתוך החברה הזו, ולתבוע ממנה להתבגר. אך כל עוד הציבור הדתי־לאומי יראה בחרדיות סוג של  מודל, ולא ילחץ על נציגיו הפוליטיים לעצור את התקציבים־הבלתי־מותנים – דבר לא יקרה.

הצבא איננו גורם חילון

התחנה השלישית: שותפות במלחמה. בעבר, בראשית הציונות ובתחילת ימי המדינה, הפחד מפני החילון היה מובן. המייסדים, ילידי השטעטל, היו מלאי מרד, והסחף היה אדיר. בימינו כוחה של הנאורות נשבר זה מכבר, החילון איבד מתוקפו, ועיני כול רואות כיצד מדינת ישראל הופכת ללאומית יותר ומסורתית יותר. המחזות משדות הקרב ומשטחי הכינוס בדרום ובצפון מוכיחים זאת באופן מובהק. לחשש החרדי מחילון ומירידה רוחנית בצבא, שהוא הסיבה המרכזית לאי ההתגייסות, יש פחות ופחות בסיס. למעשה, צה"ל של ימינו הוא מרחב של חיזוק מבחינה דתית, לא להפך. הוא הסיכוי שתלמידי ישיבות חרדים יתפללו באמת, ילמדו באמת, יהיו ישרי לב, יגלו שהתורה רלוונטית וממשית ושהיא מכוונת לחיים עצמם ולא להגדרות מופשטות. הצבא עשוי להיות הסיכוי של החברה הזאת, לא הסיכון.

השבוע ישבו איתי שני תלמידים מישיבה ליטאית בירושלים. הם לא יכולים להמשיך לשבת בישיבה כשבחוץ מלחמה, אמרו. כמעט בכל שבוע מגיעים אלי צעירים בני דמותם, עם פניות מעין אלה. התסכול  עצום. הם יודעים שהממסד הרבני והפוליטי לא יזוז, ושהוא ימשיך לאחוז ככל יכולתו בנשק הנרדפות המדומה. אך אצל הצעירים הללו שאני פוגש, ורבים אחרים כמותם, הכול מבעבע. ההזדהות עם ההנהגה הרבנית והפוליטית בשפל, הקולות העצמאיים הולכים ומקבלים ביטחון, והם מכירים בכך שהגיוס לצבא הוא חובה, שכן מדובר על "מצווה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים".

ובכל זאת, שאלתם בפיהם: הרי כולם מתחלנים שם בצבא, לא כך? לא ולא, השבתי. קראתי לרבים מתלמידינו ששבו כעת משדה הקרב. בזה אחר זה הם הפריכו את ההנחה הזו. לא מתחלנים בגלל הצבא; להפך, הוסיפו, יראת השמיים שלנו וההקפדה על דבר ה' זו הלכה דווקא התחזקו בצה"ל.

יוסי אליטוב, עורך השבועון "משפחה", כתב בימים האחרונים כלפי הציבור הדתי־לאומי כי "העובדה שמרבית הצעירים והצעירות אצלם נוטשים את דרך התורה והמצוות היא החסם הענק אצלנו משירות בצבא". נוכח הטענה הרווחת הזו אפשר וראוי להצביע לא רק על התרשמות אישית מסביבתי הקרובה והרחוקה, אלא גם על הנתונים. לשם כך פניתי לד"ר עידו ליברמן, ממכללת הגליל המערבי, החוקר זה שנים את תופעת הדתל"שיות וממדיה.

לפי ממצאיו, 14% מבני הציבור הדתי־לאומי עוזבים את דרך התורה והמצוות, ואצל 8% התהליך הזה מתרחש בתקופת השירות הצבאי. בחברה החרדית, לעומת זאת, מדובר לפי הערכות על 13 אחוזי נטישה. כלומר, פער של אחוז אחד. ועוד הבדל, חשוב מאוד: בציבור החרדי קיימת תופעה נרחבת של "אנוסים", אנשים שתג המחיר החברתי המוצמד לכל חריגה מהתלם גורם להם לחיות חיים כפולים; להקפיד על לבוש ונראות סוציולוגיים, ולנהוג אחרת בחדרי חדרים. זאת לעומת החברה הדתית־לאומית שמקדשת את ערך הבחירה החופשית ואיננה אוחזת בכוח את בניה ובנותיה.

כפי שהמכינות, שצמחו בעולם הדתי־לאומי, הפכו להצעה חינוכית משמעותית גם לקהלים חילוניים הולכים וגדלים, כך צריך לקרות כעת עם עולם ההסדר: יש לייצא אותו לעולם החרדי, ולהציע באמצעותו מענים לאתגרי הרוח הנושבת בחוץ. כך יקומו מחלקות הסדר חרדיות, לצד מחלקות ההסדר הדתיות־לאומיות. הצעירים החרדים שהביעו באוזניי את רצונם להצטרף ללחימה, הם שהעירו בי את המחשבה הזו. הם אינם מעוניינים להתגייס למסלולים החרדיים בצבא, כי אלו נדמים להם כמסלולי בדיעבד מבחינה דתית. אבל את עולם ישיבות ההסדר הם רואים כנבחרת, בייחוד בחודשים האחרונים. הם מלאי התפעלות מתלמידי החכמים שצומחים בישיבות ההסדר ורוצים להיות חלק מהמחלקות הללו.

בשולי הדברים יש לומר ביושר: מסלולי גיוס חרדיים בהיקף נרחב ידרשו גם מהצבא להשתנות. עליו לחדול מלעסוק בנושאים שאינם צבאיים, להפסיק לראות עצמו כמופקד על כור ההיתוך, ולאפשר שמירה מלאה על אורח החיים החרדי. צבא אינו סדרת חינוך, צבא נועד ללחימה. כל עוד פקודת השירות המשותף תישאר כפי שהיא, יהיה קשה לתבוע גיוס חרדים המוני.

המג"א והמאג

נחזור כעת להיגדים שפתחנו בהם, ונסביר מדוע אינם נכונים. הגיוס מיועד לכולם לכתחילה, לא רק למי שאינו לומד. לומר שרק מי שאינו לומד יתגייס, זה כמו לומר שרק מי שלא מספיק למדן – יתפלל. הצבא זקוק ללוחמים איכותיים ולא לנפלטי מערכות שיתקשו להתמודד עם האתגר. בהידברות בלבד הכול יודעים שלא יקרה דבר; וללימוד התורה החרדי יהיה ערך אמיתי אם הוא יהיה, כאמור, "בדרך הישר גם בהליכות עולם".

מדינת ישראל זקוקה ללוחמים, וזהו פיקוח נפש הדוחה הכול. לצורכי המלחמה המרובים כשלעצמם יש להוסיף שמאז פרוץ המלחמה איבד צה"ל גדודי לוחמים רבים, אם אנו כוללים לצד ההרוגים גם את הפצועים שמכורח הנסיבות הקשות נגרעו ממצבת הכוח הלוחם. מעבר ליגון הנורא של כל משפחה ולצער על כל נפש מישראל, לריבוי הנופלים יש השפעה גם על יכולת הלחימה. ואם עכשיו כך, מי יעמוד לנו במלחמה כוללת שעלולה להתחולל פה בעתיד? לארגוני זיהוי חללים וביקור חולים יש חשיבות, אבל לשם כך אין צורך באלפי מתגייסים. הצבא, לעומת זאת, זקוק לעוד אלפים, ועכשיו. כולם מבינים כעת באיזה סכנה אנו מצויים. זוהי שעת מלחמה וגם עת רצון לשינויים. להגדיר יעדים ברורים ללא חשש, מתוך הבנה שזו העת לחדש את הברית ולהפוך אותה לבוגרת, רצינית ומעמיקה.

ולקראת סיום, סיפור. לאחרונה קיימתי ביקור ממושך, יחד עם ידידי הרב תמיר גרנות, אצל גדול־תורה חרדי מוכר. בואו והיו חלק מעם ישראל, זעקנו באוזניו. הוא הבין ואף הסכים שהצדק עימנו. אבל אם אצא בריש גלי ואומר שאתם צודקים, הצטדק, ירדפו ויחרימו אותי. ואז הוסיף בכנות: אנחנו ציבור של ילדים, אתם ציבור של מבוגרים. לא נצליח להתבגר בכוחות עצמנו. המנגנון הפנימי יגדע כל ניסיון לשינוי. אתם תצטרכו לתת לנו בעיטה, רק ככה נגדל.

אני עצמי אינני אמון על בעיטות לזולת; את זאת יעשו הפוליטיקאים. כיהודי של בית מדרש אני מייחל שפתיחת בית המדרש הדתי־לאומי – שאת בוגריו המשלבים יראת שמיים, למדנות וחיילוּת, ראו כולם כעת בשדה הקרב – לצעירים החרדים הרבים המשוועים לתורת חיים, תפעל את פעולתה. הכוונה אינה להפוך צעירים חרדים לדתיים־לאומיים – ראוי שכל אחד יישאר במקומו – אלא במובן של עצם ההצעה לחיי קודש בתוך העולם הזה.

אסיים במילותיו של תלמיד ישיבה ליטאית בולטת בירושלים, שקרא את המאמר הזה לפני פרסומו וכתב לי בעקבותיו: "זה הזמן להזמין כמה שיותר בחורים חרדים לעולם הישיבות הדתי־לאומי, ולהכיר להם שישנה מעטפת דתית חזקה שיודעת לשלב גם תורה וגם צבא. זה הזמן לתת מענה לנפשות צעירות המבקשות תורת חיים, ולחשוף בפניהם את בית המדרש הדתי־לאומי המובחר והגדוש בהשקפה, ואשר מקיים תורה עכשווית אליה שואף דור העתיד החרדי. הציבור הדתי־לאומי צריך לשדר לנו: שנינו מתרגשים מסוגיות אביי ורבא בנשים ונזיקין, אז למה שלא נסחב יחד גם את המג"א ("מגן אברהם", מפרשני השולחן ערוך) וגם את המאג?"