בערב שמחת תורה פרסמתי פוסט בפייסבוק. "לעולם", כתבתי שם, "לא ארקוד בהקפות שניות בהר המור". לא בהתרסה כתבתי, אלא מתוך כאב על החומות שגבהו עד כדי כך שאין כבר אפשרות לרקוד ביחד, אפילו באירוע המופלא של הקפות עד אור הבוקר, שנהגתי להגיע אליהן יחד עם רבבות ישראלים כדי לחתום בקדושה את הימים הנוראים. במוצאי שמחת תורה אף אחד לא רקד בשום מקום. אבל ארבעה חודשים וחצי אחר כך מצאתי את עצמי רוקד ריקוד של מוצאי שבת על גבול חאן־יונס עם חבורה של אברכים מבוגרים מהר המור.
לא יכולתם להחמיץ אותם. עם זקנים מגודלים, מאפירים, שרומזים על שנים רבות של התנדבות אחרי גיל הפטור ממילואים. ועם קול שקט ומחושב ומבט צנוע, קצת מושפל, שנרכשו בשנים רבות של רכינה על ספסלי בית המדרש. זיהיתי אותם מיד כשהגעתי לגדוד 670, וידעתי שעכשיו הגיע המבחן האמיתי. זה לא שלסוללה המקורית שלי, בגדוד 439, הגענו כולנו מאותו סניף של בני עקיבא. אבל העובדה שחוץ מיהושע אין בצוות שלי חובשי כיפה אף פעם לא הייתה אתגר. פערי האמונות והדעות בינינו עמוקים אומנם, אך לא הגיעו מעולם לכדי פגיעה. מלכתחילה לא עמדו בינינו משקעים, לא גירינו איש בלב רעהו פצעים חשוכי מרפא. אבל עם הר המור זה אחרת. הפגיעות שפגעתי ברבותיהם, והם ברבותיי, חצו מזמן את הגבולות של תלמידי החכמים המנעימים זה לזה בהלכה. הוויכוחים האידיאולוגיים הפכו להאשמות הדדיות, ואת תאוות ההתנצחות החליפו תחושות של ריחוק וטינה, גם אם לא נרצה להשתמש במונח המפורש "שנאה". אבל הנה אני כאן, "גושניק" יחידי במוצב עם חבורה של הר־המורניקים, ורב הגדוד מבקש עכשיו בוואטסאפ שאשא בליל שבת את הדרשה.
הפגיעות שפגעתי ברבותיהם, והם ברבותיי, חצו מזמן את הגבולות של תלמידי החכמים המנעימים זה לזה בהלכה. והוויכוחים האידיאולוגיים הפכו להאשמות הדדיות
אז דיברתי על כך שבמשפט העברי יש חוק יסוד: "הניזק והמזיק בתשלומין". אם נפגעת, ומישהו אחר פגע בך בצורה איומה ונוראה, האחריות לתקן את המצב מוטלת גם עליך. אין לך אפשרות להתבצר בתוך הכעס ולטעון שאם הפוגע רוצה להתפייס זהו עניינו. כי האתיקה של התורה היא אתיקה של משפחה: גם האח המעצבן ביותר לא הולך לשום מקום. אנחנו לא רוצים שהוא ילך לשום מקום. ולכן מי ש"נפגע" בתוך המשפחה נושא חלק שווה, אולי גדול יותר, באחריות למצוא דרך משותפת לתיקון – גם אם בעיניו הוא הכי־הכי צודק.
אני לא יודע אם הם הבינו את הרמז. הטמנת מסרי פיוס בתוך דברי תורה היא טקטיקה שלא תמיד מוכיחה את עצמה. אבל בין סעודת הבוקר לסעודה שלישית נסחפתי עם אחד מהם – שבימים כתיקונם שמות המשפחה של שנינו היו מונעים כל סוג של תקשורת בינינו – לשיחה קשה, נוקבת, שנמשכה שלוש שעות וחצי. התחלנו בשאלות של הלכה והשקפה, אבל לאט־לאט הגענו אל כל המקומות הכי קשים וכואבים. "אני לא יכול לשמוע את השם שלך בלי לרעוד מכעס", הוא אמר. "גם השם שלך לא מרגיע אותי במיוחד", השבתי. ופתחנו הכול, בלי להגיע לעמק השווה, עד שהשמש השוקעת גרמה לו להסתכל על השעון: "יאללה עוד מעט מנחה, אני קורא לשאר החבר'ה, תן לנו איזה שיעור".
אחרי השבת לא הקמנו ארגון של הידברות. אפילו לא קבענו חברותא משותפת. אבל נתתי לו את אחד מהספרים שלי, והוא נתן לי את אחד מהספרים שלו. ובלילה ביום המחרת, בין שתיים לארבע לפנות בוקר, מצאתי את עצמי קורא מילים שאילו נתקלתי בהן עד לפני שבוע היו מעוררות בי לפעמים תרעומת, אבל עכשיו אני קורא אותן בקול שלו, מדמיין את הבעת הפנים שלו כשהן יוצאות מתוך הלב אל המקלדת. והיכן שנראה לי שהיה כדאי לכתוב אחרת אני רושם לעצמי בצד הערות לשיפור ולתיקון. כי חשוב לי שהעמדה שלו, שרחוקה כל כך מזו שלי, תופיע כפי שהיא במיטבה. חשוב לי שהיא תהיה מושכת ומשכנעת ככל האפשר, ועם הפערים נתמודד. אני הולך לישון ולמחרת פותח את הטלפון להודעה שלו: "עוד לא יודע מה אני חושב, אבל שים לב שבשני מקומות יש בספר שלך טעויות הקלדה, כדאי שתתקן לפני ההדפסה הבאה". כי ככה זה במשפחה.
