בשעת לילה מאוחרת נכנסתי לחדרי, סגרתי את החלונות והתריסים, ובשקט־בשקט, בלי שאף אחד שם לב, הפעלתי את סרטון הלידה של אליקו ולירז.
"מה זה?", שמעתי פתאום קול צוחק מחוץ לדלת, "את רואה אליקו?"
"המממ… זה לא מה שאתה חושב", גמגמתי בזמן שאני מגלגלת בראש תירוצים. "זה בשביל העיתון, אני חייבת להתעדכן מה קורה!" כמובן, איש במקור ראשון לא דרש ממני לראות אליקו, אבל הסקרנות הרגה אותי, ומאז אני מחפשת הסבר רציונלי לשאלה מה גרם לי להיכנע לצפייה (המאוחרת, יש לציין להגנתי) בקרינג' הזה. מה גרם בעצם למאות אלפי אנשים לעשות את אותו הדבר?
הזוגיות של השניים (ונכון לעכשיו גם הפרידה המדווחת), שמדגדגת את גבולות הלגיטימיות, לא מפסיקה לרתק אנשים. גבר בן 47 מביא ילד לעולם עם נערה בת 19. יש שם פער גילאים, פער במראה, אפילו פער בחזות המגדרית, והביזאר הזה משגע אותנו. הוא מדליק אותנו וגורם לנו להתפדח בו זמנית. אנחנו נמשכים לתכנים האלה כמו זבובים לצואה, ואפילו לא יודעים להסביר לעצמנו למה.
בתחומים אחרים של תוכן, אנשים מתקשים להסביר למה הם נמשכים לסדרות "פשע אמיתי" בענקיות הסטרימינג. סקר YouGov העלה כי 62 אחוזים מהאמריקנים מדווחים שהם צופים באובססיביות בסדרות שעוסקות ברוצחים סדרתיים. חלקם הסבירו את הצפייה הזאת כדרך לחוות סכנות בלי להסתכן. החוקרת ד"ר מריסה הריסון מאוניברסיטת פנסילבניה טוענת שהצפייה משרתת גם צרכים אבולוציוניים – אבותינו שהיו דרוכים יותר לאסונות השאירו יותר צאצאים אם למדו לברוח מגירויים מסוכנים. נמצא גם שיש נשים שמתעניינות במיוחד בתכנים האלה כדי ללמוד איך לזהות נבלים ולהתגונן מפניהם.
אבל אולי יש הסבר אחר. צפייה בסדרות פשע או בסיפורי כתות מספקת לנו מפגש עם הדחפים המודחקים של המין האנושי; מעין הצצה למוחותיהם של אנשים שעברו על הטאבואים החברתיים הבסיסיים ביותר. ייתכן שאנחנו כמהים למפגש הזה – בתוך כל אחד מאיתנו מסתתרות מחשבות לא לגיטימיות שהחברה מסמנת כאסורות, ועצם הסימון הזה יוצר דחף להרהר בהן מדי פעם. הפחד, זה מה שמניע אותנו. הפחד לגלות את האזורים הלא נורמטיביים שבתוכנו. הצפייה באנשים שנכנעו לאזורים האלה, בניגוד אלינו, יוצרת אצלנו תחושה של ביטחון ושליטה. אולי אנחנו בעצם מבקשים אישור, דרך כל המוזרים ואנשי הקצה, לנורמליות שלנו.
לאחרונה עלתה בנטפליקס הסדרה "התוכנית", שהצליחה לעורר את תשומת ליבי. קתרין דניאל, בוגרת מוסד "אבי רידג'" שהוקם לנוער שוליים במטרה לשנות את התנהגותו, חוזרת עם חבריה לפנימייה שהספיקה להיסגר מאז, וחושפת את הסיפור האמיתי שלה. מתברר שמדובר בתופעה כלל־עולמית: המוסדות האלו (רובם בשליטה נוצרית מיסיונרית) מבטיחים להורים הרים וגבעות, ו"חוטפים" את ילדיהם בהסכמתם לתקופה בלתי מוגבלת כדי להעביר אותם "תוכנית לשינוי התנהגותי" באזורים שכוחי א־ל. בפועל, מטרת התוכניות האלה היא לשלשל כמה שיותר כסף לכיסם של המנהלים, שרובם חסרי ניסיון חינוכי. מהילדים נמנע הקשר עם ההורים והסביבה, והנתק הזה מאפשר למוסדות לעשות בהם כרצונם. התעללויות, הרעבה, הזנחה וחוויות שוברות נפש נחשפות בצורה מטלטלת בדוקו הזה.
למרבה ההפתעה, אף שדניאל וחבריה הם פוסט־טראומטיים, הם מתמודדים עם העבר באופן הומוריסטי ולרוב לא מתעמתים עם המתעללים כשהם פוגשים בהם. לקראת סוף הסדרה קתרין מצליחה להגיע לאחד ממנהלי התוכניות האלה. היא מוצאת אותו במועדון קריוקי זול ביוטה, מזייף שירים לתוך הרמקול, אך היא לא קמה מהקהל וצועקת עליו. במקום זה היא בוחרת לרקוד לקצב שירתו. הצלם תופס את שניהם יחד בפריים שכולו גיחוך.
בהמשך היא מסבירה למצלמה שבניגוד לרשויות החוק, הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא לעלות לבמה ולשיר מולו, והיא אכן עושה זאת, ושרה את One way or another, I’m gonna find ya, I’m gonna get ya. המנהל מצטרף לשירתה ולא מודע לכך שהוא מונצח בנטפליקס לעיני כל העולם. והגישה הזאת מול הרוע, שאין בה לא כעס ולא נקמה אלא בעיקר חמלה וגיחוך, מביאה משהו אחר למסך. דניאל למעשה אומרת לצופים: אני לא אהיה עבורכם הביזאר הזה. לא אגלם את תפקיד הקורבן הבכיין ואספק לכם אובססיה של הנאה מסבל. אהיה קורבן הומוריסטי ומפתיע, אתן לכם מבט אחר על הרוע האנושי, ואתם תצפו בזה ולא תדעו מי יותר נורמלי, אתם או אני.
