רוני הקטנה והמתוקה שלנו כבר שלושה שבועות בעולם. לפני תשעה חודשים, כשהחלטנו להביא לחיה ולנח עוד אחות, לא ידענו שהעולם יכול להגיע לרמה כזאת של אכזריות. לא ידענו שיש לנו שכנים טרופי שנאה שמשתוקקים ולרצוח אותנו, לא ידענו שהצבא החזק שלנו יכול להיות חלש כל כך, לא ידענו שהמדינה האהובה שלנו יכולה להתכווץ ככה, ולהתמלא בפליטים מפוחדים, לא ידענו שהילדים שלנו עשויים לדמיין אזעקות מתוך שינה, לא ידענו שהרחובות יכולים להתמלא בתמונות של חטופים, לא ידענו שהלב יכול להיות כל כך רפוי וחפוי ועצוב. לא ידענו. אם היינו יודעים, אם הייתי יודע שהעולם מסוגל להיות כל כך אכזרי ואפל ומכוער, לא הייתי מסוגל להביא לכאן עוד ילדה קטנה. פשוט לא הייתי מסוגל.
אבל רוני כאן. איתנו. כבר שלושה שבועות היא פשוט כאן. והיא באה בול בזמן. הנוכחות שלה כל כך פיזית וחושית וקונקרטית, שכמעט בלתי אפשרי להתנגד לה. היא בלתי ניתנת להדחקה. היא פשוט כאן, במלוא קיומה. כשחם לה היא מתכרבלת, וכשקר לה היא נאנקת, וכשמנשקים אותה היא מתמסרת, וכשהזיפים דוקרים אותה היא מתעצבנת, וכשהיא רגועה היא נרדמת, וכשהיא רעבה היא צועקת, היא פשוט כאן, במלוא קיומה, בכל קיומה. היא לא רואה אף אחד, אפילו אל שני הוריה האוהבים היא לא מסוגלת להישיר מבט, כי היא לא רואה כלום. השמיעה שלה קלושה. חוש הריח שלה סלקטיבי. כל מגע קל מטלטל אותה. היא פשוט נוכחת. בתוך הגוף שלה. בתוך הקיום שלה. היא נוכחת כמו שבני אדם מבוגרים חולמים להיות נוכחים, כשהם הולכים לריטריטים, כשמבקשים מהם לנשום בשקט, להתכנס בתוך עצמם, ולא לחשוב על כלום. היא פשוט כאן, גוף, נשמה, לב, עיניים, רוני כאן. היא כאן בעולם. וגם אני כאן איתה.
לפני כמה שנים שאלתי את העוקבים שלי בפייסבוק: "מה הסיבה שהבאתם ילדים לעולם". התעסקתי אז בשאלה הזאת כי למדתי וקראתי על אבולוציה, ולאבולוציה יש תשובה פשוטה מאוד לשאלה הזאת חחחחח! ובכל זאת, שאלתי את העוקבים שלי, והם ענו לי תשובות מדהימות. מישהי כתבה לי, למשל – "הבאתי ילדים כי ידעתי עמוק בפנים שהם יחזיקו אותי מעל הדיכאון", ומישהי כתבה – "כחלק מהאמונה בחשיבות המשך הדורות, בהמשך קיומו של עם ישראל", ומישהו כתב – "אני מאמין שלהביא נשמות לעולם, לגדל ולחנך אותן – זה חלק מהשליחות שלנו בעולם הזה", ומישהו כתב – "חשבתי שזה כיף ממש ואחד הדברים הכי מספקים שאפשר לעשות בחיים", ומישהו כתב – "אשתי רצתה, אני לא כל כך רציתי אבל זרמתי איתה", ומישהי כתבה – "הבאתי ילדים בשביל שכשאהיה זקנה, יהיה מי שידפוק אצלי בדלת", ומישהי כתבה – "פשוט רציתי לדעת שיהיה בעולם הזה מישהו שבאמת־באמת יאהב אותי", ומישהי כתבה – "כי אני אוהבת את האיש שלי, ומרגישה רצון חזק ליצור איתו פירות של האהבה הזאת", ומישהי כתבה – "כדי לא להישאר לבד, ולמלא את הבור השחור של הבדידות של החיים".
התשובה שלי, אגב, קשורה לילדות השקטה שהייתה לי, בבית שבו גרנו, אמי ואני, ברחוב אחלמה בשכונת גילה בירושלים. אני ממש זוכר את עצמי יושב בשקט, שעות, ומשחק בלגו. אני זוכר את השקט החודר שהיה בבית בשבתות. את הבדידות הילדית הצורבת. אני ממש זוכר את עצמי חולם, כבר אז, על בית רועש כזה, בית שמח, עם מלא אחים, וכלב גדול שמזיל ריר. זה היה החלום האחד שלי. ואת החלום הזה אני מגשים, יום־יום, שעה־שעה, כבר כמעט שבע שנים.
אבל עכשיו, מאז שמלחמה, מאז שהכול מתערבב לי ומתפתל לי, עכשיו אני קולט שלהביא ילד לעולם זה בעצם להדחיק. עכשיו אני מבין שכל תינוקת רכה שבאה לעולם מחזיקה בתוכה הדחקה עמוקה. אני מחליף חיתולים, כאילו שיש תמימות בעולם. אני ממלא מים באמבטיה, כאילו שאין בחיים האלה חרדות אפלות. אני מרדים גורה משהקת בידיים, כאילו שאפשר להישען על החיים.
פתאום הבנתי. פתאום קלטתי. אני מדחיק. אנחנו מדחיקים. כל ההורים מדחיקים. שהרי תינוקות רכים, וילדים קטנים, הם ההדחקה האוליטמטיבית. הם כל כך תובעניים, הם כל כך רועשים, הם כל כך נצרכים, הם כל כך כאן! שאי אפשר להתעלם מהם. וכמו שאומרים למישהו, "תראה ציפור", והוא מסתובב, ומסתכל אחורה, ככה אנחנו מגדלים ילדים. זו פעולת הסחה מוחלטת. היא מסיחה את הדעת מהשאלות הגדולות של החיים. למי יש כוח לתהות על משמעות הקיום האנושי, כשפולטים לו על הסוודר. למי יש זמן לשאול את עצמו האם זו מדינה שאפשר לגדל בה ילדים, כשהתינוקת המתוקה שלו לא נרדמת.
אני מרגיש את זה בימים האחרונים ביתר שאת. מאז שרוני נולדה אני כבר לא מחובר לחדשות. מאז שהיא נולדה אני כבר לא מגיע לכיכר החטופים. מאז שהיא נולדה אני בקושי יוצא מהבית. הלו יש לי ילדה לגדל. והילדה הזאת מאפשרת לי להתחמק מהמציאות הזו, הכואבת. היא מאפשרת לי לטמון בחול את כל הצער והכאב והפחד שיש כאן באוויר. היא מאפשרת לי להדחיק. וזה בסדר. זאת לא הדחקה רעה. זו הדחקה נצרכת. זו הדחקה שאי אפשר לנשום בלעדיה. החיים הקשים והצורבים כאן כדי להישאר. יום אחד נישיר אליהם מבט. אבל לא עכשיו. לא הרגע. בפעם אחרת. עכשיו אנחנו מדחיקים.
