מאז 7 באוקטובר, כמו אמהות רבות אחרות, גם אני נשארתי עם ילדיי כשבן זוגי, סרן ר', הוקפץ לבסיס ומשם לאזורי הלחימה. במובנים מסוימים אני כבר רגילה. ר' הוא משרת קבע, רופא לוחם ביחידה מיוחדת. בתפקידיו הקודמים היה הרופא של חטיבת הצנחנים ושל גדוד 202 בצנחנים. בשנים האחרונות הוא היה חוזר הביתה רק בסוף השבוע או אחת לשבועיים.
שלושה חודשים וחצי לפני תחילת המלחמה ילדתי את נטע, אח לזיו, ור' עבר לתפקיד חדש שמאפשר לו להיות נוכח יותר בחיי כולנו. אבל מאז 7 באוקטובר, השגרה של כולנו השתבשה ותחושת הביטחון התערערה. בשבילי ובשביל בנות זוג רבות, המשמעות היא גם להיות אחראיות באופן בלעדי על הבית שניהלנו בימי שגרה במשותף, לדאוג לילדים, לקחת אותם למוסדות החינוך, ללכת לעבודה, וכל זאת במקביל לדאגה עצומה לבני הזוג שלנו שמסכנים את חייהם.
כך השתנו הדברים גם אצלנו. במקום להגיע כמעט בכל יום הביתה, ר' מטפל בעשרות פצועים ומסכן את חייו בעזה. אנחנו חיות במצב חירום קיצוני, חסר תקדים ומתמשך. בניגוד לדעה הרווחת בציבור, אי אפשר להתרגל לחוסר ממושך כזה בבן זוג ובאבא. מעולם לא דמיינו התמודדות כזו, ולא ידענו לאילו כוחות, חוסן ומשאבים נידרש כדי לצלוח את התקופה.
המשפחה והחברים רואים את הקושי היומיומי ונרתמים לסייע, אבל אני נתקלת לא מעט באמירות כמו "את רגילה לזה" או "בחרתם בזה". האמירות האלה לא רק מקטינות את הקושי. הן רחוקות מהאמת.
הממשלה מבינה את הקושי הזה בכל הנוגע לנשות משרתי המילואים, והציגה תוכניות לסיוע. בין השאר הקימו במשרד האוצר קרן שמעניקה סיוע כספי לעזרה שוטפת בבית, תיקונים, בייביסיטר, טיפולים נפשיים ועוד. לצד זאת, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה מעניק לנשות משרתי המילואים שעת היעדרות יומית בשכר. בדיונים רבים בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי של הכנסת שמעתי מחברות הכנסת ומנציגי האוצר ומשרד הביטחון על תוכניות סיוע נוספות.
אלא שהמצב שלי ושל יותר מ־20 אלף נשים כמותי שנשואות לאנשי קבע שקוף בעיני המדינה, אף שהיא מודעת לקשיים הניצבים בפני נשות משרתי המילואים ומספקת להן מענה. מבחינת הממשלה, נשות משרתי הקבע אמורות להמשיך כרגיל, בלי סיוע מיוחד.
אני חלק מקהילה אדירה של נשים שתומכות זו בזו במשך שנים. מאז ראשית המלחמה הקהילה שלנו גועשת, ומקימה קול זעקה. לפני כשלושה חודשים החלטתי עם קבוצת נשים מדהימות שלא הכרתי לפני כן להקים את פורום נשות משרתי הקבע. הפורום פועל לקבל מהצבא ומהמדינה הכרה, סיוע ומעטפת למשפחות משרתי הקבע.
יש לי הרבה תקוות מאז שהתחלנו בעשייה. המצב הקיצוני גרם לנו להבין שעלינו לדרוש מהממשלה ומהצבא להכיר גם בנו. עלינו להילחם בשם "בנות הזוג של", כי מאחורי הכותרת הזאת נמצאות נשים שמשלמות מחיר לא קטן גם בימי שגרה, אבל בזמן חירום מוצאות את עצמן במצב בלתי אפשרי כמעט.
חשוב לי שמקבלי ההחלטות יבינו שאנחנו העורף. אנחנו תומכות בבני הזוג שלנו, משרתי הקבע, נגדים וקצינים מכל החילות, בשגרה ובחירום, ומאמינות בחשיבות העשייה שלהם. אני גאה בר', רופא מדהים ומקצוען אמיתי שמציל חיים בשדה הקרב. אין מקום חשוב יותר להיות בו עכשיו. אבל אצל משפחות משרתי הקבע אין תאריך תפוגה לקושי ואנחנו חייבות לתחזק את החוסן שלנו. אנחנו מחזיקות את הבתים ומאפשרות למשרתים להמשיך להתמקד בלחימה.
בתוך הצבא ומחוצה לו, נשים מוכיחות שהן כוח איתן גם במציאות מאיימת ומשתנה. כדי להמשיך לעשות את זה אנחנו צריכות שהמדינה תיתן לנו את התמיכה הדרושה, לזמן מוגבל, בתקופת חירום, כפי שהיא עושה עבור נשים רבות אחרות.
בשדה הקרב אין הבחנה בין המשרתים. הרוח היא אותה הרוח, המחויבות אותה המחויבות. מן הראוי שכך יהיה גם ביחס למשפחות שנשארות בעורף. הלב מתמלא מיוזמות אזרחיות שמחבקות ועוטפות את בני המשפחה של כלל המשרתים בחזית, במילואים ובקבע כאחד. הגיע הזמן שגם הממשלה תרים את הכפפה ותיתן מענה לנשות משרתי הקבע.
