ב־14 במאי 1998 געש עולם התרבות הפופולרית, עם שידור הפרק האחרון בהחלט של סיינפלד. אחרי תשע עונות שבהן ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר עשו אינספור מעשים נוראיים וסירבו ללמוד לקח, בא הפינאלה, שבו הרביעייה עומדת לדין על פשע מעורפל. אחרי משפט שבו כמעט כל אדם שבוצעה נגדו עוולה בתשע השנים הקודמות עלה להעיד נגד הדמויות הראשיות, הוחלט להשליך אותן לכלא וכך לסיים את קומדיית המצבים הפופולרית ביותר בעולם. לארי דיוויד כתב את הפרק הלא פופולרי רגע לפני שהתחיל לעבוד על "תרגיע", שבימים אלו משודרת עונתה ה־12 וכנראה האחרונה. ונראה שכמו הדמויות בסיינפלד, גם הוא מסרב בתוקף ללמוד לקח ממעשי העבר.
כבר מהפרק הראשון של העונה ניכר שדיוויד מודע ללחצים לסיים את הקומדיה האגדית כראוי – מצד הקהל וכנראה גם מהאיבר המסתורי, המפוזר והגאוני שהוא המוח שלו. העונה נפתחת בגיחה של לארי והחבר'ה לג'ורג'יה, שם בשל רצף אירועים קלאסי של "תרגיע" הוא מוצא את עצמו מתערב בתור לקלפי בבחירות, וכשהוא מגיש מים לאישה מבוגרת הוא עובר בטעות על חוק מקומי ארכאי ומגיע חיש מהר לדיון בבית המשפט, שעלול בסופו של דבר להוביל – איך לא – לעונש מאסר ממושך. גם בפרקים הבאים ההיתקלות בג'ורג'יה ממשיכה לשחק תפקיד ומותירה אצל הצופים תחושה שזה באמת עלול להיות הסוף.
אבל למה שזה לא יהיה הסוף, אם זה מה שדיוויד אמר בפירוש? ובכן, משום שהוא הכריז על סופה של "תרגיע" לפחות שלוש פעמים עד עכשיו, ובכל פעם אחרי כמה שנים הוא הפציע פתאום במשרדי המפיקים עם חופן רעיונות חדשים לעלילה ומיד קיבל את כל המשאבים שהוא צריך כדי להפוך אותם למציאות. אלא שהפעם לא רק העלילה מציעה שהפעם זה ייגמר באמת, אלא הנסיבות האנושיות של השחקנים. דיוויד אומנם נראה בן שבעים כבר עשרים שנה לפחות, אבל לאחרונה הוא חגג 76, והגיל בהחלט מתחיל להראות את אותותיו. גם הדמויות האחרות – המנהל של דיוויד ג'ף גרין (ג'ף גרלין), אשתו סוזי (סוזי אסמן) וחברו ושותפו ליאון בלאק (ג'יי־בי סמוב) – מראות סימני התבגרות והזדקנות שאומנם נידונים באופן קורע בעלילה אך גם, בשל עליונותו הנצחית של הטבע, מסיטים את עיניהם של הצופים לעבר השעון הביולוגי המתקתק.
עדות טרגית לכך מצאנו רק לפני שבוע, כאשר חברו הטוב ביותר של דיוויד, ריצ'רד לואיס, הלך לעולמו אחרי מאבק ארוך בפרקינסון. כמו דיוויד, לואיס שיחק גרסה בדיונית של עצמו ב"תרגיע" ואפילו הופיע בכמה פרקים בעונה האחרונה, כשכבר היה ניכר שהוא חולה ובקושי מצליח לעמוד בעצמו. מכיוון שהדיאלוג ב"תרגיע" מאולתר לחלוטין, הצופים זכו לרגע מיוחד העונה כאשר אחרי ויכוח שגרתי בין החברים, דיוויד פנה ללואיס – שנולד שלושה ימים לפניו באותו בית חולים – ושאל אותו בחיוך זדוני על פניו: "מתי כבר תמות?". אף שהוא רגיל למתוח את הגבול בהומור, רואים היסוס בעיניו של דיוויד ברגע הזה. אולי חשש שהוא הגזים. אבל לואיס, סטנדאפיסט שבנה את הקריירה שלו על הומור שחור משחור, מיד צוחק ומשיב בהערה חדה משלו, והפרק מתקדם כרגיל. עד שלואיס מת, והוכיח שאף שההומור הזה מצחיק, הוא גם משקף מציאות עגומה.
למען הסר ספק, ההומור עדיין קורע. "תרגיע" מאז ומעולם עבדה לפי נוסחה שמשלבת כתיבה ואלתור – לכל פרק נכתבת מסגרת עלילתית כללית, והשחקנים נכנסים לכל סצנה כשהם יודעים פחות או יותר לאן הם צריכים להגיע אבל את הדרך לשם הם עושים בעצמם. עם כאלו קומיקאים מוכשרים ואחרי כל כך הרבה עונות של שיוף, זה עובד באופן קסום. קחו למשל את הפרק הרביעי, שבו חבר אלמוני במועדון הגולף שדיוויד חבר בו תולה רשימת תלונות ארוכה נגד ההנהלה וכולם בטוחים שלארי אשם. החל ברגע גילוי המכתב, דרך עלילת־צד קורעת שבה דיוויד מגיע לטיפול זוגי ומגלה שאפשר לשמוע את מה שנאמר שם במשרד הצמוד (ששייך לרופא שחבר גם הוא במועדון) וכלה בסצנת סיום מופרעת שמרפררת לקולנוע קלאסי, כל רגע מתובל בדיוק קומי ובאימפרוביזציה ברמה שכל קומיקאי היה מקנא בה. אלא שכל זה רק מדגיש עוד יותר את עקצוצי המלנכוליה שמעלה ההרגשה שכל הטוב הזה באמת עומד להיגמר.
