בשעה טובה ומוצלחת יש לנו שיר בדרך לאירוויזיון. חברינו האנטישמים באירופה עשו הכול כדי למרר לנו את החיים, אבל אחרי פינג־פונג מתמשך בין אנשי התאגיד והכותבים ובין איגוד השידור האירופי הגענו לתוצאה המיוחלת לקראת הופעה בתחרות הנוצצת.
לא עברו 24 שעות מהדלפת השיר "הוריקן" ועד שהופץ הקליפ הרשמי שלו, שטיפס מהר לראש רשימת הסרטונים החמים ביוטיוב. "הוריקן" הוא שיר אירוויזיוני וקליט מאוד, שממוקם בערך במקום השמיני בטבלאות ההימורים לקראת התחרות (בהתחשב במצב, זה יפה מאוד). גם הנציגה שלנו, עדן גולן, מגיעה עם נתונים טובים. היא זמרת שמתאימה לבמה, שגדלה באירופה, שמכירה את הניואנסים ושהאנגלית המצוחצחת שלה היא כלי דיפלומטי חשוב.
"הוריקן" הוא שיר פופ טוב, נוגע, נעים ומתנגן בזרימה. הוא היה יכול להשתלב כמעט בכל אלבום מצליח בז'אנר. אבל מבחינה מוזיקלית אין בו ממש משהו נוצץ, מיוחד או מסקרן שהיה הופך אותו לשיר הנושא של האלבום. כן, הוא יפה וקליט, אבל אין לו אופי. האם זה כל מה שיש לנו לתת, אחרי כל הסאגה והמלחמה על שלוש דקות על במת האירוויזיון?
בשמיעה ראשונה הוא מזכיר קצת את "יוניקורן", שייצג אותנו בשנה שעברה, מינוס החגיגיות, הקישוטים והסלסולים. "הוריקן" חף ממזרח־תיכוניות. גם המצלול יוניקורן־הוריקן מחשיד. משום מה, ביום שהופץ "הוריקן", קירל וגולן הוציאו יחד גרסה משותפת לשיר מהשנה שעברה. אולי המאמץ המוזר להדביק אותם יחד הוא ניסיון להעניק ל"הוריקן" קצת מאוויר ארץ ישראל.
מילות השיר עוסקות במשבר קשה, ומצליחות לגעת בחוויית הכאב כשכל המציאות נטרפת; בהתעקשות להמשיך את הריקוד עד הצליל האחרון וגם אחריו; בגעגוע ובכמיהה לאור שיתחדש; ואפילו בתחושה שבולטת מאוד בתקופה הזו, שהזמן מאבד מערכו. על אף הצנזורה והזהירות שלא להרגיז אף אחד באמירות פוליטיות, אם רוצים מאוד אפשר להציץ דרך "הוריקן" על המלחמה, או לפחות על חלק מהתחושות שהיא מעלה. אבל גם בתוך העיסוק בקושי יכולות להיות זוויות שונות, והעמדה שעולה ב"הוריקן" שבורה מאוד. חסרים בשיר מסרים של עוצמה וגבורה, של חיים, אמירה ברורה שאנחנו כאן כדי להישאר.
אפשר להבין את ההיגיון בהחלטה לדבר אל לב אומות העולם בשפה שלהן, לחשוב איך יוכלו להזדהות עם מה שאנחנו מרגישים. אבל יש בזה תחושת פספוס, כי השיר לא מחזק את הרוח הישראלית. בשנותינו בתחרות ראינו דוגמאות לכך שאפשר לעשות זאת וגם לעורר הזדהות, למשל בשיר "חי" של עפרה חזה. בסוף לשם כך נתכנסנו – לייצג את המדינה, להזכיר שאנחנו כאן ולומר שאף אחד לא יגיד לנו אחרת. אבל עם כל הזהירות והקוסמופוליטיות, המסר הישראלי הפטריוטי לא בא לידי ביטוי בכלל.
"הוריקן" מתרחק מלהזכיר משהו תוצרת הארץ, ואפילו שמו מייצג תופעה שלא קיימת כאן. מה לעשות, ישראל היא לא קנזס ועדן גולן היא לא דורותי. אל חופי תל־אביב אפילו לא הגיעה סופת מדיקיין (הלחם של מדיטרניאן והוריקן) – האחות הקטנה, המזרח־תיכונית והפחות מזיקה של הסופה הקטלנית.
הבחירה בכותרת שנושאה אסון טבע שאיש לא אחראי עליו היא אפילו מקוממת. לאחראים על הרצח, האונס וההתעללות הסדיסטית יש שמות ופרצופים. למי שמחזיק באכזריות בגברים, בנשים, בילד ובתינוק יש כתובת. לרגע נשמע בשיר כאילו הסערה עברה, והיום אנחנו רק מתאוששים: המילים הן "אני עדיין שבורה מההוריקן", אבל אנחנו עדיין בעיצומו. הוא פה, טורף לנו יום־יום את הדעת והחיים, מרעיד את האדמה. יש לנו עוד 134 חטופים בידי טרוריסטים צמאי דם, החיילים שלנו עוד נופלים בהגנה על הבית. סכנה מרחפת עלינו בהווה ממש.
אולי כדאי להסביר ש"הוריקן" לא נוצר רק בגלל האילוצים בעקבות הניסיונות להעיף אותנו מהתחרות. מראש הכותבים (הרבים) בחרו באווירה הזאת. הרי הטיוטה שנדחתה די דומה לתוצאה הסופית: "הוריקן" ו"אוקטובר ריין" דומים בעיקרם. יש הבדלים קלים בדימויים ובניסוחים, אבל ברמה העמוקה יותר, של המבנה, הנושאים, הקולות והמוזיקליוּת – כמעט קשה להבין למה "הוריקן" פוליטי פחות מ"אוקטובר ריין".
אחרי ההשוואה הזאת, נראה שסאגת הקדם־אירוויזיון מאחורינו (אל תתפתו לחשוב שנשיא המדינה לא יידרש לטפל בבעיות נוספות בהמשך). ובמובן מסוים הכול היה לטובה. אם כבר הבנו שאסור להפקיר אף במה בינלאומית, ואם גם ככה המדרגות אל הבמה כוללות צנזור של מה שאנחנו באמת רוצים להגיד, ואם אנחנו כבר שולחים שיר חסר אופי – אז לכל הפחות הסיפור עבר את המסנן של משבר מתוקשר ודיון ציבורי שהבהיר למעריצי האירוויזיון בארץ, ואולי גם מעבר לים, שרצינו להגיד יותר, אבל סתמו לנו את הפה.
אז כולכם מוזמנים להתרווח על הספה, להקשיב טוב לסבטקסט ולזכור שאנחנו במלחמה על הקיום שלנו ולא ניכנע, גם לא בתחרות שירה.
