ב-28 ספטמבר, כראש ממשלה צעיר, נשא נפתלי בנט את נאומו הראשון (והאחרון עד עכשיו) בעצרת הכללית של האו"ם. היה זה נאום אופטימי בעיקרו של מי שביקש לבשר את בשורת המזרח התיכון החדש, ובתוכה את בשורת הניסוי הגדול בתולדות הפוליטיקה הישראלית, עם הקמתה של ממשלת המרכז הגדולה של בנט-לפיד. זו הממשלה שחיברה לכאורה בין שמאל לימין ואת הפוליטיקה היהודית עם הפוליטיקה הערבית, עם צירוף מפלגת רע"מ לקואליציה.
"ממשלת הסטרטאפ" הראשונה שנשענה על עיקרון מסדיר אחד והוא עיקרון התועלתנות, לפיו הממשלה בישראל יכולה להישען על סדר יום הממוקד בסוגיות אזרחיות-כלכליות ולדחוק הצידה מחלוקות אידיאולוגיות. על רקע זה יכולים הקצוות לשתף פעולה ביניהם ללא חשש ממתחים שמקורם בהשקפות עולם, שמעבר לעולם שעניינו בצריכה, הדוניזם, איכות חיים ורווחה אישית. לא הייתה זו המצאה של בנט וגם לא של לפיד, גנץ או מיכאלי.
למעשה מי שהניח את היסודות לפוליטיקה התועלתנית היה אביו הרוחני ואולי גם הפוליטי של בנט – בנימין נתניהו. במשך עשור ומחצה, במאה העשרים ואחת, נתניהו טיפח את פוליטיקת התועלות. הפוליטיקה הזו הגדירה בראש ובראשונה את האופן שבו ישראל ניהלה את האסטרטגיה הלאומית שלה במזרח התיכון. הרעיון "כלכלה דוחה אידיאולוגיה", או בכינויו המוכר יותר – "שלום כלכלי", היה האסטרטגיה הכוללת של ישראל.
זה היה הבסיס ל"הסכמי אברהם" משנת 2020 שנשענו על מפגש של אינטרסים כלכליים ואחרים בין ישראל ובין מדינות המפרץ. בנוסף, הרעיון התועלתני-כלכלי עמד בבסיס המדיניות הישראלית כלפי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. גם האזרחים הערבים במדינת ישראל נהנו בתקציבי ענק וממדיניות של שילוב כלכלי ולא קיבלו יחס קלאסי של "חוטבי עצים ושואבי מים" המוכר משנות השבעים של המאה העשרים. כמובן, הרעיון התועלתני-כלכלי עמד גם בסיס המדיניות שנקטה ישראל כלפי חמאס ברצועת עזה.
פוליטיקת התועלות חלחלה גם לתוך החברה הישראלית והחלה להגדיר גם את הפוליטיקה בארץ. בעשור האחרון, היא טשטשה את ההבדלים בין שמאל לימין כיוון שהבעיה הפלסטינית כאילו התנדפה ועיקר העיסוק של החברה הישראלית נותב לענייני פנים וכלכלה. פוליטיקת התועלות כרסמה גם במעמדו הפוליטי של נתניהו כיוון שלא הצליח לייצר מובהקות פוליטית ביחס ליריביו. אמנם, כלפי חוץ המשיך נתניהו לטפח גישה ומיתוג רביזיוניסטי תקיף, אבל בפועל הנהיג פוליטיקה תועלתנית ופרגמטית אפילו כלפי פנים.
כך, למשל הסתמן שיתוף פעולה (גם אם סמוי ומוכחש) בין ממשלות הימין לבין המפלגות הערביות, ובעיקר 'הרשימה המשותפת' של איימן, עודה סביב תוכניות החומש הממשלתיות, והונחה התשתית להחלשת הוטו ההיסטורי הקלאסי שהטילה הפוליטיקה הציונית על שיתוף פעולה פוליטי עם מפלגות ערביות, וטו שלבסוף באמת בוטל עם צירופו של מנסור עבאס לממשלת בנט-לפיד.
פוליטיקת התועלות חלחלה מעבר לחזית החיצונית ולמעגל האסטרטגי שבאמצעותו ניהלה ישראל את ענייני הביטחון הלאומי ויחסי החוץ שלה, אל החזית הפוליטית מבית. באופן זה נוצר הסנכרון בין שני המעגלים, הפנימי והחיצוני, באופן שאפשר לנבט להכריז במהלך נאומו בעצרת הכללית על האקספרימנט הפוליטי הייחודי לישראל.
ברם, השנתיים האחרונות סימנו את תהליך השקיעה של פוליטיקת התועלות, הן בממד החיצוני שלה והן כלפי פנים. אירועי ה-7 אוקטובר ריסקו לחלוטין את קונספציית "השלום הכלכלי" ואת המחשבה כי ניתן למתן אקטיביזם אידיאולוגי באמצעות רווחה, רמת חיים וכלכלה מיטיבה. אבל הקונספציה התאומה של פוליטיקת התועלות בחזית הפנימית החלה לעבור תהליכי כרסום כבר בעקבות הבחירות האחרונות ועל רקע השבעתה של ממשלת ישראל השלושים ושבע בראשות נתניהו, בדצמבר 2022.
התהליך של קריסת פוליטיקת התועלות הואץ עוד יותר בעקבות ה-7 אוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". לא רק שדמויות צבעוניות אשר הפציעו וזרחו בשמי הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, כמו מנצור עבאס כמעט והתאדו מהשיח, אלא שגם "פוליטיקת קפלן" שלמעשה הייתה תוצר הלוואי של פוליטיקת התועלות, במסגרתה נעשה ניסיון לקדם בישראל סדר יום אזרחי במהותו (והרבה פחות ביטחוני), עברה נחיתת אונס קשה והיא מתקשה לאסוף את השברים (כפי שהמחישו זאת הבחירות המוניציפאליות האחרונות).
מי שחפץ לקבל אישור על התפנית שעוברת הפוליטיקה הישראלית' שנעה (כמו האסטרטגיה הישראלית הביטחונית) מ"היגיון" של פוליטיקת התועלות ל"היגיון" של פוליטיקה אידיאולוגית, צריך להסתכל על שני "סמנים". האחד, מהלך הפרישה של גדעון סער מ"המחנה הממלכתי"' שהוא בעצם גט כריתות לאותו 'מרכז' מטושטש שייצג את פוליטיקת התועלות של השנים האחרונות; השני, האמירות הביקורתיות של מנהיג 'ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן, על ניהול המלחמה ועל הפיקוד הבכיר של צה"ל. ליברמן הוא נייר הלקמוס האולטימטיבי של הפוליטיקה והחברה הישראלית. הוא הראשון שהבין את חולשת פוליטיקת הזהות האידיאולוגית, פרש ממחנה "הימין", מיתן את האמירות המפורסמות על הערבים ("ללא נאמנות אין אזרחות") והצטרף לממשלת בנט-לפיד. עתה הוא מחשב מסלול מחדש.
אט אט, אבל בטוח, הפוליטיקה הישראלית חוזרת הביתה, והבית הוא פוליטיקה אידיאולוגית המבוססת בראש ובראשונה על פוליטיקה יהודית, אשר שמה את הדגש על זהות ציונית-יהודית המשולבת עם ביטחוניזם בן-גוריוניסטי מובהק. כל השאר, החל ממפלגות 'קפלניסטיות', ערביות וכמובן פליטי מפלגות השמאל, עתידות להיות בבחינת שוליים צרים אשר יתבוננו מבחוץ על המרכז החדש של הפוליטיקה והחברה הישראלית.
ישראל הציונות-יהודית חוזרת הביתה ולעצמה. הסיכוי שבעתיד הקרוב ראש ממשלה בישראל יישא בעצרת הכללית של האום את נאום האקספרימנט מספר שתיים נמוך מאפס.
