שחר מגן, מחבר ״ארץ המנזרים״, למד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. זה מסביר את הכתיבה הטלוויזיונית החדה בספרו החדש. במהלך הקריאה ממש דמיינתי סצנות, הוראות בימוי ותיאורי דמויות, וכלל לא התפלאתי לגלות שבימים אלו מעובד הספר לטלוויזיה. ההשוואה בין הצפייה בסדרה ובין חוויית הקריאה ודאי תהיה מעניינת.
במרכז הסיפור שתי אחיות. הראשונה, צאלה, היא רכזת תמיכה דמוגרפית באחד מיישובי ים המלח. היא מתחילה לחקור התפוצצויות מסתוריות של בני המקום, שכולם חושבים שנגרמות ממוקשים. היא נעזרת במיכה, אחד מתלמידי הפנימייה לנוער חוסה שהוקמה ביישוב, ובתושבים אחרים במקום, שלכל אחד מהם סיפור משלו שהביא אותו לאזור. האחות השנייה היא נטע, אם, רעיה וסגנית המנהל בכלא נשים. רגליה נטועות היטב בקרקע. לאחר היעלמותה של צאלה היא מנסה להתחקות אחר צעדיה ומחשבותיה, כדי למצוא את אחותה ואולי גם את עצמה.
"בסוף כל אחד נמצא רק בתוך עצמו", אומרת אחת הדמויות לצאלה, ומבהירה שהבדידות היא לא רק מנת חלקם של רווקים עריריים ומבוגרים כמו צאלה, אלא גם של אנשי משפחה ושל צעירים. בכל אחד מצבור של טראומות ותהום של בדידות, כל אחד מוצא את הדרך לטפל בכך ולחיות עם זה, אבל אף אחד לא יכול להיפטר מהטראומות ומהבדידות.
אנשי המדבר נכונים להתמודד ישירות עם בדידותם, ופחות מעוניינים בהסחות דעת של עיר ואנשים. אלא שיישובים יכולים לאיים גם על הבדידות הזאת: בקליטת משפחות עם ילדים, בהרחבת שירותים, בתחושת קהילתיות. איפה עובר הגבול בין קהילתיות מזויפת לקהילתיות אמיתית, כמו שטוענת אחת הדמויות? בין הבדידות הרגילה לבדידות תהומית שנעשית כרונית?
הגבולות הם עניין חשוב בספר – הגבולות בין אדם לחברה, בין אדם לטבע, בין הארץ למדינה ובין הקהילה לקהילות אחרות. נטע היא סוהרת שחלק מתפקידה לשמור על דיסטנס עם האסירות שלה, וצאלה אמורה לעשות זאת עם המועמדים לקליטה ביישוב המדברי. ים המלח גובל בירדן, וגם בצד הישראלי יש שממה, "ארץ המנזרים" זרועת המוקשים, שהכניסה אליה מותרת רק בתיאום מראש. הגבולות מעסיקים את מגן גם ביצירות אחרות. "ארץ המנזרים" מהדהד בחלקו את הסדרה "בתולות", שהוא אחד משני יוצריה. במרכז הסדרה שוטרת שמגלה שהיעלמותה של אחותה מוטלת בספק ויוצאת למצוא אותה, והסדרה הזו מתרחשת באילת, במשולש הגבולות ישראל־ירדן־מצרים.
"ארץ המנזרים" הופיע השנה ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר, ומעניין לציין את קווי הדמיון בינו ובין "אחות לפליאדות", הספר שזכה בפרס ספיר בשנה שעברה. גם שם הדגש הוא על אנשים בודדים שמחפשים משמעות בעולם כאוטי, ובשני הספרים הדמויות נמשכות אחר גורו כריזמטית במפגשים קבוצתיים.
החלק הראשון ביצירה זורע את השאלות והספקות, השני פותר חלק מהסבכים באופן מעשי, נועז פחות אבל עדיין מותח. הסוף המצמרר, בלי ספוילרים, מותיר יותר שאלות מתשובות, ומסמן את העיסוק בנושאי העומק – בדידות, פיתוח, קהילות וגבולות – ככר פורה לשאלות, ולא לתשובות. אלה שאלות שקשה ואולי בלתי אפשרי לענות עליהן, אבל הן יספקו חומר למחשבה לפעם הבאה שלנו מחוץ לציוויליזציה, ואולי גם בתוכה.
ארץ המנזרים שחר מגן / אחוזת בית / 327 עמ'
