רבות סיפרנו עד כה על צבי ורחל ועוד נמשיך בעזרת השם ללוות את סיפור אהבתם עד שיתפייד מעצמו אל המקום שסיפורים הולכים אליו. ועכשיו, קפיצה אחורנית בזמן אל הרגע שבו צבי ראה את רחל בפעם הראשונה בחייו, זמן רב לפני שנפגש איתה בפגישת שידוך רשמית בלובי של מלון, ואל הרגע שבו רחל ראתה את צבי בפעם הראשונה בחייה הרבה לפני שפגשה בו בפעם הראשונה בלובי של מלון. זהו רגע שאפשר לתאר הכי טוב בעזרת שורת המשורר: ״ראיתי שראית אותי, אמרה״.
מנהג היה בירושלים מדי חמישי בלילה, הלא הוא הזמן המכונה בעולם הישיבות "ליל שישי", שבחורי ישיבה בודדים היו מתיישבים עם גיטרות ברחבה הקטנה באמצע המדרגות היורדות מהרובע היהודי לכותל המערבי – היכן שהיה מונח בעבר דגם מנורת הזהב של מכון המקדש – ומנגנים שירי נשמה אל תוך הלילה. וכל מי שהיה עובר בדרכו לכותל היה עוצר לידם. היו שעצרו מסקרנות והיו שהצטרפו לשירה. וככה, מדי ליל שישי, החבר׳ה האלה עם הגיטרות התמידו ובאו לרחבת המנורה בשעה עשר בדיוק, עד שפשטה השמועה מפה לאוזן והאירוע קיבל את השם: הזיץ.
מכל רחבי העיר היו באים לזיץ. ומה שהתחיל בתור התארגנות קטנה של כמה בחורי ישיבה שבורים עם גיטרות הלך ותפס תאוצה, והפך למוקד עלייה לרגל של ממש. משבוע לשבוע נוספו כלי נגינה, מפוחיות, קחונים, קלרינטים, תופי מרים, ואפילו סקסופון אחד שהיה מבליח מדי פעם. רשימת השירים הלכה והתגבשה לכדי שירי נשמה חסידיים עם איזה טאצ׳ אמריקני. בחורי הישיבה המייסדים נעלמו בהמון הרב שגדש את הרחבה, והיו דיבורים על כך שחבורת אמריקנים מדושני עונג השתלטו על אופי הזיץ. באמת היה קשה לפספס את הבחור הבלונדיני הגבוה, שאחז בגיטרה השחורה בכפפות חצי־אצבע ועמד באמצע הרחבה, מנגן בתנועות מוגזמות משל היה ברוס ספרינגסטין במדיסון סקוור גארדן.
הזיץ היה מגנט שמשך אליו תופעות מיוחדות במינן. בחורי ישיבה צעירים וחסרי ביטחון היו יושבים בשולי הרחבה ומתאמנים בנגינת גיטרה, בחורי ישיבה שקדנים היו באים לנקות את הראש עם קצת שירי נשמה מול שריד בית המקדש, תיירים יפנים היו עומדים ומצלמים ומחייכים, ומתישהו אפילו הסתובבה שמועה על כך שאביב גפן שמע על האירוע המיוחד והגיע מחופש בליל שישי אחד והצטרף להרמוניות השירה.
אני מכיר באופן אישי הרבה בחורים שהזיץ היה בשבילם רגע מרומם רוח, רגע של דבקות ושל כיסופים. שכן יש ביכולתה של שירה כזו לגרום להתעלות. אני זוכר גם את עצמי ברגעים כאלה בכל מיני הזדמנויות בחיי הישיבה שלי. שירת קודש של הרבה אנשים יחד שחוזרים שוב ושוב על אותו פסוק כמו מנטרה – יש בה כוח עצום ונשגב לעורר את הנשמה, לנשוף רוח על איזה ניצוץ פנימי שמדי פעם דועך. אבל איך אומרים? הרבה פעמים, מתוך שלא לשמה בא לשמה. שכן לאירוע הזיץ היו באות גם עשרות בנות סמינר נאות וחסודות, עומדות מן הצד ומסתכלות ומתפעמות ומתרגשות ומחייכות ומחליפות אישה עם רעותה חיוכים וסודות.
מטבע הדברים, הנוכחות הדומיננטית של עזרת הנשים המאולתרת באירוע הזיץ תרמה רבות לרף הטסטוסטרון ברחבת המנורה. וכשמנהיגי הזיץ היו עוצמים עיניים בדבקות מוגזמת ושרים ״שפכי כמים ליבך״ אפשר היה לרגע להתבלבל ולחשוב שהם מכוונים למישהי ספציפית שעומדת במרחק מה מהם.
צבי אף פעם לא התלהב במיוחד מהזיץ. מדי פעם היה מגיע עם צביקה, חבר שלו, סתם כדי להעביר את הזמן, והם היו עומדים בצד ושרים בשקט ומעשנים. שבוע אחד צבי כבר רצה להמשיך לכותל, אבל בין כל ההמון הרב הוא הבחין ברחל. אי אפשר להסביר את פלא הבריאה העצום הזה. מכל עשרות הבחורות שעמדו במדרגות ליד הזיץ, מכל עשרות הבחורות שצבי ראה בחייו באוטובוסים ובחתונות וסתם ברחוב, בין כל אלה, לפתע פתאום, באופן מיסטי שכזה, צבי הבחין ברחל. איזה פלא זה, איזה חסד עצום, איזו השגחה פרטית.
אני לא ממש יודע כמה שידוכים יצאו לפועל מתופעת הזיץ, אישית אני מכיר רק שני מקרים, וסטטיסטית, אם אני מכיר שני מקרים, כנראה יש הרבה יותר, ברוך השם. בעיניי, זה הדבר המבורך ביותר שיצא מהאירוע הזה, שהיה לא פעם קרינג׳י לחלוטין. ועל מה שקרה אחרי שצבי ראה את רחל, בפעם הבאה.
