רגע אחרי צומת בית־קמה, קילומטרים ספורים אחרי הפנייה שמאלה, כדור קוצים ענק חוסם נתיב תחבורה שלם. כאילו בא לטעון לשממה אנושית באזור, למדבר אספלט שהאיקליפטוסים מתאמצים להסוות ללא הצלחה. בגוגל קוראים לשיח המערבונים הזה מלחית האשלגנית. אומרים שהמקור שלו בכלל ברוסיה; למערב הישן של אמריקה – שפעם היה מותר לקרוא לו פרוע – הוא הגיע רק בסוף המאה ה־19.
מכונית כחולה מפעילה אורות מצוקה בצד הדרך, נהג צעיר יוצא ממנה לעצור את התנועה, מעודד את הכדור הקוצני המטריד והיפה הזה להמשיך הלאה, להתמסר לרוח שלא מתאמצת להזיז אותו מכאן. בלי משים, הצעיר יוצר פקק קטן כדי לאפשר לתנועה לזרום.
כבישי הדרום מלאים עכשיו הרבה יותר. בערים המרכזיות של האזור כבר לא פשוט למצוא חנייה, ואפילו בקיבוצי הגבול ניתן לשמוע נהמת מנועים. בכביש 25 קשה לחצות צומת בלי לעמוד ברמזור, אז טיפה מתעכבים. וזה כואב, כואב להסתכל סביב. כואב להיזכר. שם, בפנייה שבה הרקע מתחלף לנוף סרטוני המרצחים, הבטן מתכווצת מחדש בכל ביקור דרומי.
עברנו כאן, בכבישים האלה, שלושה ימים לפני הטבח. ביקור שנתי מסורתי של חול המועד סוכות אצל המשפחה בבני־נצרים. אותיות "אופקים" הצבעוניות בכניסה לעיר נראו אז מחויכות, מלאות חיות מול התרעות צבע אדום מזדמנות, לא יותר מזה. עכשיו הן נראות קצת אחרת. לעולם הן ייראו אחרת, מאז החלה הספירה החדשה, מאז קיבלו במה בסרטוני המשחית. בגוגל קוראים לזה "מתקפת הפתע על ישראל".
מישהי אומרת שהיה צריך לשמר מערכת חינוך גם במלונות. מישהו אחר מגלגל עיניים – רק אל תזכירו לו את אווירת הארעיות. עכשיו הם כאן
גם העצים החלוציים לאורך הדרך הדרום־מערבית כמו הפכו מניצבים לשחקני משנה חשובים בסרט המלחמה הזה, סרט של אימה לאומית. כאן עמדו מכוניות בצד הדרך בשבועות הראשונים, כאן ניצולים נתנו את ריצת חייהם, ואחרים נפלו. והכביש הזה, אוי הכביש הזה, ששולח לך אגרוף לבטן. קשה לנהוג בו בלי לדמות מול העיניים את הטנדרים, עמוסי הפראים, חמושי האר־פי־ג'י. אל תטעו, זו לא התכווצות מתוך פחד, זו לא התגוננות של שריר החרדה הקיומית. זה זעם צורב שתופס אותך מבפנים בכוח, כאב על חילול קדושת המקום הישראלי כל כך הזה, על הקלות הבלתי נסבלת של פלישה למרחבי האינטימיות המדינתית שלנו.
אני חוזרת לכאן בכל פעם מחדש, עדיין סוחבת בעצמות שפעת לאומית, דלקת חרבות ברזל. יום אחד אגיע לפה שלא לשם סיור או ריאיון או משימה עיתונאית. יום אחד, בקרוב, אסע לכאן בלי המחשב הנייד, אולי אפילו אעביר את הטלפון לכמה שעות למצב טיסה. אשב על הארץ למשך זמן בלתי מוגדר מראש – סמוך לבארי או לשדרות, או אולי בחניון שמכונה עכשיו "נובה", חניון קיבוץ רעים. אגיע במיוחד כדי לשבת שבעה על שבעה באוקטובר. לתת לרגשות להיות. אצור בלו"ז איזה פקק קטן, כדי לאפשר לתנועת החיים לזרום.
היתרון של נעלי הבית
פקק אדיר חוסם את שערי העיר שדרות. תחנת המשטרה שנכבשה ועלתה באש נהרסה מזמן, וכעת המקום מוקף גדרות של אתר בנייה, של התחדשות. ברחובות העיר מסתובבים פתאום תלמידים עם ילקוטים על הגב, ומבוגרים ממהרים לאיזו פגישה שנקבעה, כאילו כלום. קשישה אחת מתיישבת על ספסל ציבורי, משענתה על ידה. ילד צעיר הולך לבדו לקיוסק, קונה ארטיק, מציץ בחיוך שלי בתמיהה. לך תסביר. באחד מבתי הספר מתנוסס שלט חגיגי שהוצב ב־3 במרץ, שהיה ל־1 בספטמבר נוסף, מקומי: "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי; כי אשב בחושך ה' אור לי". אמא אחת אומרת שזה הניצחון שלנו, שהיה חשוב לחזור. הילד שלה אומר שממילא בים המלח אי אפשר לשחות. ואני, סתם משוטטת בלי מטרה. עברתי רק כדי לראות.
אני יודעת, לא כולם מאושרים במיוחד מההחלטה להחזיר אותם לעיר שעדיין נשמעות בה אזעקות. לא כולם הגיעו מרצון. בבנייני המגורים אפשר להרגיש רעד נוכח ההפגזות בעזה, ולילדים לא כל כך משנה שמדובר במטח אש של הטובים. מישהי אומרת שהיה צריך לשמר מערכת חינוך גם באזורי המלונות, לאפשר להם לבחור להישאר שם. מישהו אחר מגלגל עיניים – רק אל תזכירו לו את דחיסות המלונות, את אווירת הארעיות. עכשיו הם כאן, והוא מבסוט וגם אשתו רגועה יותר. היא אומרת: "תמיד יותר נוח בנעלי הבית, גם אם הן טיפה מרופטות".
בשבוע הקרוב ניפגש כאן שוב, בוועידת מקור ראשון שתתקיים הפעם בשדרות. אירוע ראשון מסוגו בעיר מאז שבעה באוקטובר. אירוע שמבקש לצפות פני עתיד. כי חיילינו עדיין בקרב, ויש לנו עדיין 134 חטופים ונעדרים. חמאס טרם נוטרל, השטח עדיין פצוע, וגם הנשמה. אבל במקום הזה נבקש לסלול את דרך השיבה. למצוא את המקום שלא שוכח, אבל גם לא נותן לזיכרון לשתק. בתנועת מלקחיים עדינה נשמר ונתעד בזרוע אחת, בטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, את קורות הימים הללו, ובתוך כך את קורות ימי התופת ההם. בזרוע האחרת נניח אבן יסוד, תשתית חדשה לעתיד נכון יותר. לבניית אמון מחדש, לכריתת אמנת שלום מעודכנת בין האזרח למדינה. אולי יום אחד יקראו ליום הזה בגוגל ראשית הקוממיות השנייה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
