נתחיל מהסוף – מה שתא״ל דן גולדפוס עשה אתמול (ד') אסור שיעשה. אפשר להסכים עם כל מילה מהדברים שאמר במסיבת העיתונאים אבל אסור להסכים שהצבא יאמץ נורמות של קצינים בכירים שעוקפים ואף מרמים את המפקדים שלהם – כדי לבקר את הדרג המדיני, מנהיגים ועוד בזמן מלחמה.
יש בצבא נוהל פשוט שבו קצין שמכנס באמצעות דובר צה״ל מסיבת עיתונאים, מעביר את החומר למפקדיו. המפקדים צריכים לאשר את הדברים ולעדכן את הדרג המדיני – היה והדברים אמורים בצורה כזו או אחרת לגעת בהם.
מותר לאפשר לקצין להביע את דעתו אבל בטח לא כך תוך שגולדפוס ״עובד״ על המערכת ומפתיע אותה בלי שהיא תוכל להגיב לזה. ההחלטה של תא״ל גולדפוס לומר את אשר על ליבו הייתה כזו שתוכננה, נלקחה בחשבון גם התגובה הקשה, נועדה לעורר סערה ציבורית ולא נשלפה מהמותן בזמן ראיון בשידור חי, דבר שאגב יכול לקרות.
גולדפוס כתב את המילים, קרא אותם כמה פעמים והביא עימו את המחברת במטרה להקריא את הביקורת. חדי העין ישימו לב לשני דברים: ראשית, הוא לא כתב זאת בטקסט שנשלח למפקדיו, שכן לאחר שהוא מסיים את שמונה הדקות הראשונות הוא מניח את הדפים בצד ועובר למחברת האישית שלו. הדבר השני שניתן לראות בנאום זה שגולדפוס מודע היטב למה שהוא אומר ולהשלכות: הרעד בקולו ובריחת הניקוד שגורמת לו לעצור באמצע משפטים מעידה שהוא נסער בדבריו. קצין ברמתו יודע שכשאתה מדבר ככה – אתה לא חש בנוח בדבריך. אבל מי שמכיר את גולדפוס יודע שהוא אולי התרגש אבל לא לקח צעד אחורה אפילו לא לשניה.
גולדפוס אמר את אשר על ליבו אבל שיקף היטב דעה של לא מעט קצינים ומפקדים בצה״ל. הביקורת שלו על הפילוג היא אחת האכזבות הגדולות של מפקדי המלחמה. הם ציפו שהציבור ידע בזמן המשבר אולי הגדול ביותר של העם והחברה מאז קום המדינה – לשים בצד הרבה מאוד משקעים ולהתאחד. הם נכנסו לעזה להילחם, ואז חלקם יצאו לראשונה אחרי שלושה חודשים ונדהמו לגלות שהחברה, והתקשורת בחלקה, לא ממש רוצים לנצח. או יותר נכון לא ממש מאמינים ביכולת של המפקדים לנצח. זה הרתיח אותם, ובכניסות שלי לתוך עזה שמעתי את התסכול הזה לא פעם.
הדבר השני שהרתיח אותם, וזה קורה להרבה מפקדים, זו אי לקיחת האחריות. יש פער בין להגיד בתחילת המלחמה 'אני אחראי' לבין לקחת אחריות. מפקדים רבים מרגישים שהדרג הבכיר בצבא מייצא את המלחמה וכרגע לא ממהר להמשיך אותה. הפחד הגדול שלהם היה שהשיח שממנו הזדעזעו ישפיע על הצבא, ולתחושתם זה אכן קרה.
העובדה שישראל לא מסוגלת לקבל החלטה לגבי המשך הלחימה, הכניסה למחנות המרכז ולרפיח שמתמהמהת, העובדה שעדיין מנסים להישען על עסקה שלא באמת יוצאת אל הפועל והידיעה שלא מאמינים שהדרג הלוחם בעזה יכול להביא את התוצאה – מרתיחה אותם. הם מרגישים בעיקר שאין מנהיג מעל לכל המלחמה הזו שסוחף אותם, ואכן לא מעט נשאלת השאלה איפה הרמטכ״ל ומדוע הוא לא שם כדי להגן עליהם ועל דרכם בגופו.
גולדפוס טעה בדרך שבה בחר לעשות זאת, אבל לא טעה בדבריו. אפשר להסכים על חלק מהדברים ואפשר גם להתווכח, אבל את ההסכמות והוויכוחים צריך להשאיר מחוץ לצבא. וכאן הוא טעה שהכניס את זה לתוך המערכת.
