הריאיון שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן נתן במוצ"ש לערוץ MSNBC, היה נקודת שיא במכבש הלחץ שהאמריקנים מפעילים על ישראל בשבועות האחרונים. הקלפים הונחו על השולחן: ביידן לא רוצה תמרון צבאי ברפיח, לא רוצה את ביבי, ומאוד רוצה מדינה פלסטינית. האמריקנים לא מבינים את ההתנגדות הגורפת של הציבור הישראלי להצעות הנדיבות שלהם. בראייה שלהם, התוכנית האמריקנית ממוקמת ימינה לא רק מ"דעת הקהל" שהם קוראים בגרסה האנגלית של "הארץ", היא גם ימינה מזו של גוף המחקר הישראלי המשומן והמיוחצן ביותר בתחום החוץ והביטחון – המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שלא מעט מגמלאי צה"ל מועסקים בו במשרות מפנקות.
כך למשל, ה־INSS – שקבע בעבר כי "שלטון חמאס הוא הרע במיעוטו מבחינת ישראל", והמליץ "לקדם הפסקת אש ארוכת טווח בין ישראל לחמאס" ו"ליצור תנאים לפיוס פנים פלסטיני בין חמאס לרש"פ" – הגיש בחודש שעבר לוועדת חוץ וביטחון מסמך ובו המלצה "לשקול העברת סמכויות [של אונר"א] לממשלת חמאס, כל עוד חמאס נותר הגורם הריבון", לצד המלצה לקלוט פליטים מהרצועה "בשטחי הרשות הפלסטינית".
הסקרים מלמדים שהרוב המוחלט של הציבור הישראלי דוחה את ההצעות הללו ומתנגד לדרישות של האמריקנים. בניגוד ל"מומחים" אצלנו, שלעולם אינם מפיקים לקחים מכישלון התחזיות שלהם, האינטואיציה של מחנה הרוב בישראל מבוססת מאוד. כדי להמשיג אותה, צריך להיזכר במה שקרה לנו בשבעה באוקטובר.
אמצעי וכוונה
על פי הוראות הפתיחה באש הקלאסיות, אדם רשאי לירות במחבל כאשר הוא מזהה "אמצעי", קרי יכולת, ו"כוונה" לפגוע. גם הערכת המצב הלאומית התבססה על העיקרון הזה: לא יוצאים למלחמת מנע כל עוד לא משוכנעים שיש לאויב אמצעים וכוונה. אחרת לא תהיה לנו לגיטימציה פנימית, בדעת הקהל הישראלית, וחיצונית – בדעת הקהל העולמית – למערכה.
המחבלים שחדרו לשטח ישראל נשאו איתם תחמושת, מזון וציוד רפואי לשהייה ממושכת בשטח. זה לא קרה כי הם היו עסוקים מדי ברצח, באונס ובביזה
העיוורון של מקבלי ההחלטות בישראל נבע משני כשלים: הראשונה הייתה האמונה שאין לחמאס "כוונה". אף שארגון הטרור האסלאמי החזיק באידיאולוגיה נאצית, חשבו כאן שהוא יעדיף לשרוד שלטונית ולא לסכן את עצם הקיום שלו. השנייה הייתה ההערכה שאין לו "יכולת"; שחמאס יכול אולי לבצע פיגועים כואבים, אולם מדובר בארגון טרור פרימיטיבי ולא מתוחכם, והיקף הנזק שהוא יכול לגרום מוגבל ואיננו מאיים על ישראל ברמה הקיומית.
אירועי שבעה באוקטובר הפריכו את שתי ההנחות הללו: התברר שיש לחמאס לא רק כוונה להשמיד את ישראל, אלא שהכוונה הזו היא כל מהותו, אין לו שום תכלית או תוחלת במנותק ממנה, והוא יעשה הכול כדי לממש אותה. שנית, יש גם יכולת. היכולת של חמאס נבנתה לאורך ציר הזמן בשיטתיות ובעקביות שהפכו אותו לצבא טרור מדינתי, עם קטלניות המהווה איום קיומי על ישראל.
על מרכיב ה"כוונה" נכתב הרבה. בקליפת אגוז: התעמולה החמאסית כוללת דה־הומניזציה מוחלטת של יהודים ושל ישראל, היא אנטישמית באופן מובהק, ומטרתה להפוך כמה שיותר פלסטינים לשהידים באמצעות רצח יהודים, אונס נשים, התעללות בגופות ושריפת יישובים. הכול הולך. חיי אדם שווים בעיניהם כקליפת השום, ואין להם שום תוכן חיובי לחיות למענו. העזתים אוהבים את הג'יהאד שלהם "קוויקי", עם קו קצר וישיר בין הלידה למוות. למי שרוצה סיכום תמציתי מומלץ לצפות בסרט "הבאים להורגך" של צבי יחזקאלי, שפורסם השבוע בערוץ 13. את הטור הנוכחי נקדיש אפוא לא ל"כוונה" אלא ל"יכולת", שנחשפה בטבח שמחת תורה.
בתהליך התעצמות הדרגתי שהחל מאז ההתנתקות, הפסיק חמאס להיות ארגון טרור והפך לצבא טרור לכל דבר ועניין. בניתוח לאחור, מתקפת 7 באוקטובר הולכת ומתבררת כמהלך צבאי ענק, מבריק, מתוכנן לפרטי פרטים, ששילב בין שלוש אסטרטגיות צבאיות: התפיסה המערכתית ותורת הלחימה של חיזבאללה; מאפייני הניידות, הקטלניות והאכזריות של דעאש; שימוש נרחב באמל"ח זול, המוני וקטלני כמו במלחמת רוסיה־אוקראינה; כאשר מסגרת העל המממנת והמתכללת של הדוקטרינות הללו היא כמובן איראן.
וכעת בהרחבה: מתקפת הפתע בבוקר שמחת תורה הייתה יישום, כמעט אחד לאחד, של תורת ההפעלה שבנה חיזבאללה, ושעל בסיסה אימן נסראללה את כוח רדואן לכבוש את הגליל – מזימה שלא עלה בידו לממש עד כה. התכנון כלל התקפה סדורה ומשולבת עם כוח המחולק לגדודים, פלוגות ומחלקות מאורגנות.
השימוש באמל"ח במתקפת הפתע היה מופת של תכנון רוסי: ירי טילים בהיקף עצום לשם פגיעה מדויקת וממוקדת במִפקדות, בתצפיות ובאמצעי הפיקוד והשליטה; שימוש נרחב ברחפנים מתאבדים וברחפנים מטילי חימוש על מנת "לעוור" את התצפיות של צה"ל לאורך קו הגדר; פגיעה ממוקדת באנטנות ובמתקני הקשר; שיתוק המפקדות וביטול יכולת החיפוי וההדדיות שבין המוצבים.
ביצוע התוכנית מתועד כמעט דקה אחרי דקה, בסרטונים שצילמו המחבלים. במקביל לפרוץ המטח הכבד, דהרו לא פחות מ־27 חוליות פריצה שונות, ועקרו את גדר המערכת באמצעות כלים כבדים או מטעני נפץ. עד לסוף השבת השחורה נספרו לא פחות מ־89 פרצות בגדר, רובן בגודל המאפשר מעבר מהיר של רכבים. בתכנון המקדים מיפה חמאס את כלל אתרי התקשורת של צה"ל, ובמתקפת הפתע הוא הצליח להשמיד 37 אתרים מתוך 40. קו מז'ינו הישראלי נפרץ.
לא כוחות
היעד הראשון והחשוב ביותר של מחבלי הנוח'בה היה המפקדות ברעים. המתכננים ידעו שמפקדת אוגדת עזה נמצאת שם, לצד מפקדות של שתי חטיבות באוגדה. לכיבוש אוגדת עזה הייתה מטרה מוצהרת: חיסול הפיקוד והשליטה (פו"ש) הצה"ליים. הפו"ש הוא מרכז העצבים ומרכז הכובד, הוא היכולת לקבל תמונת מצב מהשטח, לנתח ולעבד אותה, לקבל החלטות ולהוריד פקודות ללוחמים; הפו"ש הוא מה שהופך אוסף של חיילים לצבא. במסגרתו יכולים מפקדים להחליט היכן לרכז מאמץ, איפה להקפיא מצב, מתי לסגת, כיצד לתקוף, ובאיזה מקרה עדיף לבודד גזרה. כתוצאה מהשמדת הפו"ש, במשך כמעט יום שלם הפכו הלוחמים בעוטף עזה מלוחמים במסגרת צבאית לאוסף של פרטים מבודדים ומנותקים. כל חייל נלחם על חייו.
במקביל לירי המסיבי לעבר העורף החלה פשיטה נרחבת של מחבלים לרוחב ולעומק הגזרה, במטרה לכבוש יישובים ומוצבים. מאמץ מקביל כוון להשגת שליטה על צירים וצמתים, כדי למנוע הזרמת תגבורת. חמאס הזרים כמות עצומה של "מלוכלכים" לשטח, ואלה עשו שימוש נרחב באופנועים, רכבי פיק־אפ ורכבים קלים, וכך הצליחו לגמוע מרחקים גדולים במהירות, להבעיר אינסוף זירות סימולטנית, וליצור מצב שבו כוחות צה"ליים שנעו לגזרה נשרפו כמו זרדים על מדורה גדולה.
את ההלם התודעתי חוללו מחבלי חמאס באמצעות שימוש באכזריות דאעשית קיצונית – הוצאה להורג של המונים ללא הבחנה: נשים, גברים, ילדים, זקנים, לצד אונס נשים, התעללות בגופות ושריפת בתים סיטונית. חקירת מחבלי הנוח'בה מלמדת שרצח ההמונים הברברי היה מתוכנן לפרטי פרטים, כולל תיעוד ויזואלי שהועלה במהירות לרשתות החברתיות ונועד למטרה כפולה: לזרוע פחד ובהלה בקרב הציבור הישראלי, ולהלהיט את היצרים כדי לעודד גורמים מזירות נוספות כמו ערביי ישראל, איו"ש ולבנון להצטרף למתקפה.
התוכנית החמאסית התבססה על הפעלת "חיל מודיעין" שעשה עבודה יסודית ומדוקדקת. מאמץ האיסוף העניק לחמאס אפשרות לגבש תמונת מצב והערכת מצב, ולקבל החלטה מושכלת על התזמון המדויק ליציאה למתקפה. תמונת המצב כללה ניתוח קרקעי מדוקדק של היישובים והמוצבים, והיכרות עמוקה עם אופן הפעולה והתגובה של כוחות צה"ל. חמאס למד את צה"ל, והבין שבשבתות וחגים קו ההגנה דליל יחסית ואין לו עומק. חמאס גם הבין ש"הנכסים החיוניים" של צה"ל – המפקדות, היישובים ואמצעי האיסוף והתקשוב – פגיעים יחסית ואפשר לנטרל אותם במאמץ מרוכז, ושפגיעה במפקדות תנטרל את מרכז הכובד של הפו"ש ותאפשר להכניס את צה"ל להלם ושיתוק. המידע הזה, יחד עם התוכנית היומרנית שתוכננה במידור מלא בין המוחות המתכננים לכוחות המבצעים, אפשרו לחמאס להפתיע את צה"ל ולהציג אותו במערומיו.
חמאס הצליח להכריע את אוגדת עזה בזכות המודיעין המדויק, ההפתעה, פריצת המכשול המהירה, ניצול הפרצות להזרמת כוחות לשם נטרול כוחות ההגנה הצבאיים, חיסול אמצעי האיסוף והפו"ש, פגיעה בעתודות ובתגבורות, עדיפות מספרית דרמטית על צה"ל (כשלושת אלפי מחבלים מול כמה מאות חיילים ולוחמי כיתות כוננות), ולא פחות חשוב – עדיפות מכרעת בקטלניות הכוחות.
כדי להבין את בעיית הקטלניות נתבונן למשל על כיתות הכוננות ביישובי עוטף עזה וביו"ש. הנשק של הלוחמים הוא רובה אם־16 וכמה מחסניות. בחלק מהיישובים יש גם מקלע מאג עם ברוס כדורים או שניים, וזהו. מה אין ללוחמי כיתות הכוננות? אין להם רימוני רסס, אין מטולי רימונים, אין טילי כתף, אין נשק צלפים, אין כמעט כוונות קלעים בסיסיות. הם גם לא מתאמנים בתרגילי מסגרת "רטובים" הכוללים הפעלת רתק והסתערות, מעבר לרמה הבסיסית של חיילוּת הפרט. בשורה התחתונה, רמת הקטלניות שלהם נמוכה מאוד. לעומתם, מחבלי הנוח'בה הגיעו עם כמות עצומה של נשק קטלני: מטולי אר־פי־ג'י, אינספור רימוני רסס, להביורים, מטעני חבלה. כשכוח עם אם־16 נאלץ להילחם בכוח המצויד במטול אר־פי־ג'י, זה כמעט תמיד היה "לא כוחות".
למה נכשל השלב האחרון
התוכנית המקורית של חמאס הייתה יומרנית מאוד. היא כללה פשיטה לעומק של עשרות קילומטרים, עד קרוב לאזור המרכז, כיבוש יישובים וערים והחזקה בהם לאורך זמן ממושך, תוך ציפייה שההצלחה תדרבן את ערביי ישראל לצאת לפיגועים והתפרעויות בסגנון אירועי שומר החומות, את ערביי יו"ש לפתוח באינתיפאדה, ואת חיזבאללה להפעיל באופן מלא את כוח רדואן לשם כיבוש הגליל.
התוכנית של חמאס כללה כמה שלבים: ריכוך ארטילרי, פריצה נרחבת לשטח ישראל, הסתערות על היעדים ובידוד המרחב, כיבוש המוצבים והמחנות ונטרול הכוח הצבאי, חדירה לעומק באמצעות תנועה מהירה על הצירים, כיבוש יישובים, העברת חטופים לרצועת עזה לצד הרג סיטוני של אזרחים אחרים, והיערכות להגנה.
הכול עבד כמתוכנן, למעט השלב האחרון: היערכות להגנה על הנכסים שנכבשו. היו רק מקומות ספורים שבהם המחבלים הספיקו לעשות את זה; משטרת שדרות, למשל, שכיבושה מחדש דרש את הריסתה עד היסוד. תארו לכם מה היה קורה אילו במקום תחנת משטרה אחת ובית אחד בבארי, היו עשרות יישובים שבהם המחבלים היו מספיקים להתבצר, להציב מארבי צלפים בחיפויים הדדיים וליצור שטחי השמדה בלתי עבירים. על פי ההערכות, לצה"ל היה לוקח לא פחות מחודש כדי לטהר את דרום ישראל ממחבלים.
תוכנית הטבח כללה אומנם במפורש "היערכות להגנה", והמחבלים שחדרו לשטח ישראל נשאו איתם תחמושת, מזון וציוד רפואי לשהייה ממושכת בשטח. ואולם השלב האחרון בתוכנית לא בוצע מסיבה אחת פשוטה: המחבלים היו עסוקים מדי ברצח, באונס ובביזה. הרג מהיר של כמה שיותר יהודים היה חשוב להם יותר מהצלחת התוכנית הגדולה. זה נכון לא רק ליישובים אלא גם לצירים: צומת שער־הנגב, לדוגמה. הצומת היה מלא בחמושים שירו בכל מי שהתקרב, אולם הם לא בנו עמדות על שטחים שולטים ולא הציבו תצפיות ומקלעים. אף שהתוכנית שנתפסה מאוחר יותר כללה הנחיות לעשות את זה בדיוק, למחבלים היה דחוף יותר לרצוח עוד משפחה שנקלעה לצומת ולאנוס עוד אישה.
נקודה נוספת שפעלה לרעת המחבלים הייתה מסירות הנפש הבלתי נתפסת של המוני לוחמים ישראלים ששמו נפשם בכפם, הסתערו מול כוחות עדיפים מהם בכמות ובקטלניות, ונלחמו בגבורה, לעיתים עד הכדור האחרון. צה"ל לא היה שם, הלוחמים כן.
לסיפור הזה חייבים להיות לקחים פשוטים וברורים: ראשית, עזה היא חמאס וחמאס הוא עזה, שליטה עצמית של תושבי רצועת עזה על עצמם פירושה המשך שליטת חמאס. שנית, המצב דיכוטומי. זה או חמאס או ישראל – אין מקום לשניהם תחת אותה השמש. אם חמאס לא יושמד, זה רק עניין של זמן עד שהוא ישקם את היכולות שלו ויפעיל אותן שוב, בצורה הרבה יותר קטלנית והרבה יותר מתוחכמת. כנגזרת מכך, אין אפשרות להשאיר את רצועת עזה תחת שלטון עצמי פלסטיני, ומחיר הטעות נורא. אם ישראל חפצת חיים היא חייבת להבהיר לאמריקנים שתי נקודות פשוטות: המלחמה לא תיגמר לפני כיבוש מלא של רפיח, חיסול ראשי חמאס ועקירת כל זכר לשלטונו. ובנוגע ליום שאחרי, אין ולא תהיה מדינה פלסטינית בין הירדן והים.
