זו תקופה מוזרה לראות בה ריאליטי. הנה, למשל, ישבתי אתמול לנוח קצת מעמל היום, מהחדשות, מהרשתות החברתיות. הראש שלי לא היה קשוב במיוחד לסדרות דרמה כבדות, אז הלכתי לראות ריאליטי. פרק של מאסטר שף. פרק של טיפול זוגי. שניהם אמורים היו להיות איזו בריחה – סדרות שלא עוסקות בכאן או בעכשיו. שמדברים בהן על אוכל או על זוגיות – אתם יודעים, הדברים האלה שהתעסקנו בהם לפני המלחמה.
בכל אופן, באופן כללי ריאליטי הוא דבר מוזר כי הוא מתקיים באיזו מציאות אחרת, מציאות של אולפן או אי או מרחב סגור כלשהו, ובעולם הסגור ההוא שהריאליטי בונה, הדבר החשוב ביותר בעולם היא השאלה האם מישהו אמר משהו למישהו אחר בבריכה של האח הגדול, או האם מישהו עובר מישהו אחר באחוזים של אהדת הקהל בכוכב הבא. זו כמובן שאלה משמעותית מאוד לאותם שני האנשים, אבל שאלה נטולת משמעות בשביל הצופים.
אנחנו קצת משעים את העולם האמיתי לכמה רגעים, לטובת עיסוק זמני בדרמה נטולת משמעות. זה קורה בכל סרט או סדרה, אבל ריאליטי עושה שני דברים. הראשון, הדרמה בו היא לא ייצוג של דרמה 'אמיתית'. אנחנו לא צופים במשהו שמשקף לנו התמודדות מהחיים שלנו, אלא בעולם אחר לגמרי. השני, בהפוך על הפוך, הריאליטי משחק אותה (בין היתר, בפרומואים, בליהוק) כאילו הוא הוא העולם האמיתי, וכאילו האירוע אכן הרה גורל גם לנו, ובמקרים מסוימים אנחנו אפילו יכולים להצביע או להשפיע עליו איכשהו.
ביום יום זה בסדר. כלומר בשגרה, כשהדרמה סביבנו היא דרמה מינורית יחסית, אפשר לשקוע בדרמה שעל המסך. במלחמה האירוע הזה הופך להיות קצת מוזר – אנשים מסביב נלחמים, נהרגים, לפעמים צופי הריאליטי עצמם הם אלו שנלחמים כרגע, אבל העולם הסגור של הריאליטי עדיין מתייחס למה שקורה על הבמה בתור הדבר החשוב ביותר שישנו, ולדרמה שלו בתור הרת גורל. זה קצת, לא יודע, מוזר. כאמור, תקופה מוזרה לראות בה ריאליטי.
הכוכב הבא לאירוויזיון, ריאליטי שנגמר כבר מזמן ואנחנו עכשיו באפטר קרדיטס שלו, בדיונים על השיר ועל הקהל האירופאי, עמד מול השאלה הזו לפני כמה חודשים. לא הייתה להם את האפשרות לדחות אותו משמעותית – היה צריך לבחור זמרת לתחרות – ולכן הפתרון של קשת היה להכניס את העולם האמיתי לתוך האירוע הטלוויזיוני. להנכיח אותו. זה עבד. יותר, או פחות – אבל עבד, ולפחות לא יצר את הצרימה של 'מה אתם מתעסקים עכשיו בשטויות האלה'.
מאסטר שף, לעומת זאת, צולמה במלואה במהלך הקיץ. תקופה שבה לא חלמנו על השביעי באוקטובר או על המלחמה שאחריו. חווית הצפייה בפרקים שיצאו בינתיים לא מייצרים תחושת ניתוק משמעותית – בכל זאת, אנחנו מכירים את העולם הזה ואת הפורמט שלו – אבל כן איזו צרימה. מוזר לראות ריאליטי (שכאילו מצולם בזמן אמת) שבו לא מתייחסים למה שעובר על כולנו. מוזר לשמוע אנשים מדברים על טרגדיות אישיות בשעה שהעולם שלנו מדמם, והדרמטיות שבה דברים מתקבלים מרגישה קצת לא מדויקת ביחס לצורה בה אנחנו מורגלים כבר וליבנו גס.
זו לא עונה גרועה או טובה; אנחנו רק בהתחלה, למרות שפורמט ה'ראש בראש' של האודישנים קצת מוזר. באו להכניס דרמה לאודישנים שבדרך כלל נמרחים מדי, אבל בפועל נוצרת תחושת תחרותיות בשלב מוקדם מדי לתכנית. אני מדבר על התחושה עצמה, של הלצפות באירוע שקורה כאן ועכשיו אבל הוא לא כאן ולא עכשיו. התחרותיות הזו, והמיקוד בסיפורים האישיים ובדרמה שלהם, מרגישה קצת צורמת על רקע מאבקים אמיתיים וקונפליקטים קשים שמתרחשים סביבנו.
במקביל, טיפול זוגי של התאגיד, שחזרה לעונה שנייה עם מטפלת חדשה, עושה איזו תחושה הפוכה. מראש זהו ריאליטי עדין יותר, לא תחרותי, שכוחו בהצצה פנימה לתוך קונפליקטים זוגיים של זוגות אחרים. זו תחושה קצת רכילותית או מציצנית (כמו כל ריאליטי), אבל עם איזה הד מוסרי או ערכי של נרמול תופעות, הליכה לטיפול והצעת פתרונות שידברו גם אל הצופים בבית. אפשר ואף רצוי לדבר על המציצנות הזו (אולי אקדיש לזה טור בשבוע הבא), אבל התחושה הבסיסית פחות מוזרה – אולי כי בניגוד לתחרות אוכל, קונפליקטים זוגיים הם משהו שקורה לא רק על המסך, ואולי כי המסגרת הטיפולית מעניקה לכל העניין איזה נרמול, השקטת הדרמה, שמאפשרת להתייחס בפרופורציות הראויות לדבר הזה. בכלל, ובטח בתקופה הזו.
