בתקופה שכמעט כל המשאבים שברשותנו אוזלים בזה אחר זה, חשבתי שראוי לכוון זרקור אל עבר אחד הנכסים הגדולים ביותר שזכיתי להם. נכס שבלעדיו אני מתקשה לראות איך היו עוברים עליי הימים האלו, ובכלל כל תקופת זמן של משבר או סתם ימים רעים.
אבל לפני כן, סיפור.
לפני שבועיים יצאנו כמה חברות לחגוג יום הולדת לאחת מאיתנו. זאת לא מסורת שנתית קבועה ואפילו לא ביום הולדת עגול או משהו שראוי לציין במיוחד, אלא סתם סיבה ליציאה ולמפגש חברות.
נסענו בשלוש מכוניות, אני כמובן נסעתי במכונית שלי, ונפגשנו במסעדה שבחרה כלת יום ההולדת, כדי להעביר את הזמן יחד. פשוט ככה.
היה מה זה כיף. לא, באמת, חשוב לי להניח את זה בצורה הגולמית ביותר: היה ממש כיף.
מניסיון, חוויית הפנייה לחברה של ערב בשעות הבוקר כמוה כשתיית תה רותח שגורם לכווייה בלשון והורס לך את כל היום ממש עד לצחצוח השיניים לפני השינה
הזמנו כל מה שהתחשק לנו, נעצנו מזלגות זו בצלחתה של זו, דיברנו וצעקנו, מקפידות היטב להתערב ולקטוע שיחות בין חברות. צחקנו בקול עד איבוד נשימה, קיבלנו חשבון שולחן מנופח ברמות, התחלקנו בו כולנו וזה לא יצא נורא מדי. יצאנו משם בחזרה הביתה, חולקות תובנות והמשכי מקטעי שיחה שלא מוצו בזמן הארוחה.
אני חושבת שאני פריבילגית מאוד.
לא תמיד ראיתי את זה כך, אבל כאשר תעלות הכרסום של הייאוש מתחילות לגדול לכדי מנהרות טרור מאיימות ומפחידות, זכיתי ועודני זוכה להיות תמיד מוקפת בחברות טובות.
יש גיל מסוים שבו החברויות האמתיות בחייך הופכות להיות הדבר הקרוב ביותר אלייך מבחינה פיזית – נשים מהמשפחה המצומצמת או לפעמים אמהות שיש להן סטטוס משותף איתך, כמו ילד באותה הכיתה או אחוות הסעות לחוגים והצלות מפנצ'רים ומשכחה סלקטיבית של ילד רגע לפני שהוא ננטש לאנחות.
אחותי קרואלה
כשאת גרה בקהילה, יש הרבה הזדמנויות ליצירת מערכות יחסים שהן מעבר לצרכים בסיסיים בבית ובמשפחה. ספציפית בחוות־גלעד וספציפית לגביי במהלך השנים האחרונות, תפרתי לעצמי תפקידים רבים שדרשו קשר כלשהו עם נשים אחרות. לפעמים ביוזמות שונות ולפעמים במתן שירות כזה או אחר לחברות וחברים בקהילה.
רק לעיתים רחוקות החברות הפונקציונליות האלה הופכות להיות גם כאלה שאני יכולה פשוט לצאת איתן בלי חשבון לערב מרומם אך חסר כל תוכן משמעותי. וכשזה קורה, מתברר שזה מטעין כוחות ושבעצם מדובר בהכרח קיומי שבטי, שבלעדיו החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי.
אני יודעת שאני נוגעת פה בעצב חשוף. לא כולם, או יותר נכון לא כולן, בטח לא בגיל הבוגר שלנו, מוקפות ומרופדות בשכבת חברות שמגנה עליהן בשעת צרה וצוקה.
ומכיוון שפתחתי ואמרתי שמדובר בנכס, ראוי שכך נתייחס לערך החברות. ומנקודת מבטי, כמו כל נכס מוחשי, רוחני או אנושי, יש הרבה כללים שאם פועלים לפיהם הנכס משתבח ונעשה יציב יותר ויותר.
לכן אספתי כמה כללים, ששמתי לב שאני שומרת עליהם כדי לשמור על החברות שלי קרובות אליי – ולשמור שאהיה חברה מספיק טובה, שאי אפשר לוותר עליה.
דבר ראשון, צריך לפנות לכך זמן. זה לא חייב להיות זמן קבוע אבל כן הרגל ברור במסגרתו לא יכולים לעבור יותר מאשר ימים ספורים בהם לא יצרתי קשר או קפצתי לבקר או הזמנתי אליי הביתה.
שנית, כדאי להכיר בכך שיש חברות מסוגים שונים ושיש צרכים שמתאימים לכל סוג. יש חברות של בוקר וחברות של ערב, יש חברות של ואטסאפ ויש של קפה, יש חברות של שבת ויש של גני שעשועים או חדרי כושר.
כדאי שתדעי מהו סוג החברה שאת מעוניינת לתקשר איתה. מניסיון, חוויית הפנייה לחברה של ערב בשעות הבוקר כמוה כשתיית תה רותח שגורם לכווייה בלשון והורס לך את כל היום ממש עד לצחצוח השיניים לפני השינה. אם תדעי מהם הזמנים המועדפים על חברתך ומתי היא הופכת לקרואלה דה־ויל, תחסכי לעצמך הרבה מאמץ שווא ותיהני מזמן חברות יותר איכותי.
שלישית, מומלץ למצוא לפחות תחום עניין או תחביב אחד משותף, או לחלופין לזרום עם תחום העניין של החברה גם אם אין לך אפילו טיפת סקרנות לגביו. ותזכרי: בלי שיפוטיות, ובלי להפחית מערכו של תחום העניין הזה.
רביעית, כנות, ישירות או אותנטיות אף פעם לא מזיקות במערכת יחסים, למעט אם את מקפידה להיות כנה רק בנוגע לדברים שליליים. צריך תמיד להקפיד למצוא גם דברים טובים אמיתיים לומר, לא רק דברים רעים.
והעצה האחרונה היא השקעה חומרית. אמרנו נכס, נכון? חשבתן שזה לא יעלה לכן כסף? אבא שלכן לא אמר לכן שעל כל דבר טוב משלמים?
אז כן, תשחדו חברות במתנות, במחוות קטנות, בקופסת מטבוחה או חלה לשבת שבדיוק הכנתן, ובכלל במחשבה או פרגון. תתדאגו שהיא תידרש להביא את המזלגות החד־פעמיים בשיבוץ ההשתתפות של ההורים בגן למסיבה ביום שישי הבא.
תסמכו עליי, בטווח הארוך החברות הן הנכס המניב ביותר. המרוויחה העיקרית היא הנפש. ובקיצור, חברות טובות הן אוצר יקר – יותר מכל הון שבעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
