בימים כתיקונם שכונת היובל בעלי היא מקום מבודד במיוחד. רק קומץ אורחים אמיצים פוקד את נקודת היישוב העברית הקטנה והנישאה הזו שבעומק השומרון. אבל השבוע נהרו אליה המונים לנחם את משפחתו השכולה של רס"ן במיל' עמישר בן־דוד, אשר נפל בשבת בחאן־יונס. אביו, פרופ' חיים בן־דוד, סיפר בהתפעלות שכבר במוצאי שבת הגיעו מעזה גם חבריו הוותיקים לנשק, לא בדיוק מתנחלים. הוא לחץ עליהם לנסוע הביתה, אבל הם התעקשו להישאר עוד.
בבית המשפחה האבלה הושלך הס ביום שלישי לפני הצהריים כשהרב הסופר חיים סבתו הגיע ונשא דרשת ניחומים קצרה. שר האוצר סמוטריץ', שעמד כבר לעזוב, התעכב אף הוא להקשיב כשהרב סיפר ש"גם אנחנו, לוחמי יום הכיפורים תשל"ד, למדנו ולחמנו, אבל גבורה כמו זאת שיש עכשיו לא הייתה פה מעולם, לא התקרבנו אליהם".
עמישר ז"ל גדל ביישוב קשת שבגולן. הוריו נאחזו במקום לפני כחמישים שנה, בין השאר לפי בקשת הרב אלי סדן, מי שהקים בסוף שנות השמונים גם את המכינה הקדם־צבאית בעלי. עמישר הוא החלל ה־18 מבין בוגרי המכינה במלחמה הנוכחית. במלחמות קודמות נפלו 23 בוגרים. שותפו של הרב סדן, הרב יגאל לוינשטיין, התלונן למחרת ההלוויה שבוגרי המכינה מספיק טובים כדי למלא את בתי העלמין הצבאיים, ולהבדיל גם את דרגי הקצונה הזוטרה במערך הלוחם, אך רובם לא זוכים לצלוח את תפקיד המח"ט. מכל בוגרי המכינה ב־36 שנותיה אין אחד שנעשה לאלוף. לוינשטיין משוכנע שזה לא מקרה, אם כי לא בהכרח בגלל הכיפה.
"אנשים בעלי השקפת עולם של הכרעה, לא של הכלה, לא מקודמים היום", טען לוינשטיין, "צה"ל לא מאפשר להם להתקדם לדרג שקובע את המדיניות הצבאית, דרג האלופים, ותוקע אותם ברמת הלחימה הטקטית". דבריו נאמרו גם על רקע העיסוק התקשורתי המחודש בתא"ל ברק חירם. שלא בטובתו, מושך אליו מפקד עוצבת הבזק תשומת לב כללית, תחילה בעקבות הופעתו המרשימה בתוכנית עובדה של אילנה דיין, אחר כך עקב שמועת עיכוב מינויו למפקד אוגדת עזה על רקע אירועי בארי, והשבוע בגלל ההערה הפיקודית שספג אחרי שפוצץ ללא אישור אוניברסיטה עזתית ללימודי טרור. ייתכן שבכך הוא גמר בו זמנית גם את האוניברסיטה וגם את סיכויי קידומו אי־פעם לחדר הישיבות של המטכ"ל.
"אני מופתע לא מהרצחנות הערבית של חמאס", אמר חירם לדיין בסוף אוקטובר, "ואני גם לא מופתע ממחיר הדחיינות של הרבה מאוד דברים, בעיות שלא טיפלנו בהן לאורך שנים. אני מאוכזב שלא הצלחנו לרקוע מספיק ברגליים ולשנות דברים". נראה שהמילים האחרונות היו מכוונות לדרג הצבאי, לא לדרג המדיני, הערה פיקודית מלמטה למעלה. חירם בעצם אמר שלא היו בצמרת צה"ל די קצינים שירקעו ברגליים וידחפו להפסקת הדחיינות הישראלית מול חמאס. רובם ככולם דבקו בתיאוריית "חמאס מורתע". בוויכוח הסוער לפני המלחמה, אם צריך להעניש את חמאס על פעולות הטרור ביו"ש שהוא מארגן מעזה, ידם של המכילים הייתה על העליונה.
כידוע, חירם אינו בוגר עלי. הוא הגיע לצה"ל מהריאלי בחיפה. אגב, גם מח"ט שומרון לשעבר רועי צוויג, שננזף לפני שנתיים אחרי שהכריז כי "הצבא וההתיישבות חד הם". אבל חירם הוא תושב תקוע, וצוויג נחשד באהדה יתרה למתנחלים. שניהם מוזכרים בנשימה אחת עם נבחרת קצינים לוחמניים שבעבר הרחוק והקרוב נתקעו בדרך למעלה: אפי איתם, עופר וינטר, משה (צ'יקו) תמיר, ועוד ועוד. מעולם לא התקבלה החלטה מודעת לחסום אותם בדרך לפסגה, אך התקבלה החלטה לא מודעת. קשיי עיכול וקיבעון תפיסתי גרמו לרמטכ"לים לענוד דרגות אלוף בעיקר לקצינים כמותם. כך או אחרת, השאר נפלטו מצה"ל וממשיכים להיפלט גם בימים אלה.
מלחמת 7 באוקטובר היא לכל הפחות תוצאת לוואי של האפליה המתמשכת הזאת. חמאס תקף אותנו אחרי שהשתכנע בעוצמתה של תנועת הסרבנות אשתקד, שהונהגה על ידי בכירי מערך המילואים. רמטכ"לים לשעבר, אלופים במיל', טייסים, אנשי מערך המ"מ. בלשון המעטה הם לא הגיעו מחוגי מכינת עלי. שיכרון הכוח שלהם, המחשבה שצה"ל זה אני – ורק אני – המיטה על צה"ל חולשה איומה. סולתו ושמנו של צה"ל הישן, החד־גוני, איימה שלא להתייצב אפילו ביום פקודה והפסיקה לאלתר את התייצבותה לאימונים. מסר השימוש שלה בסירוב לצרכים אזרחיים נקלט היטב מעבר לגבול. זה לא היה קורה לו המטכ"ל לדורותיו היה מגוון יותר. אלופים יוצאי אסכולה חינוכית אחרת לא היו מסרבים בשום מקרה, ודאי לא בוגרי עלי שגדלו על ברכי הציות לגזירות הממלכה גם בתקופת ההתנתקות. אולי הם היו רוקעים ברגליים ומייצרים בעשור האחרון את המאסה ההכרחית ליד שולחן מטכ"ל לצורך קבלת החלטה על תקיפת חמאס וחיזבאללה לפני שהם תוקפים אותנו. לפחות עכשיו צריך לקדם אותם ואת דומיהם במסלול מואץ ככל האפשר, לא לרשום להם הערות.
