"ועידת הבטחת אחרית הימים" הוא שם הכנס שקיימה תנועת חמאס ב־30 בספטמבר 2021, במטרה להיערך לניהולה העתידי של מדינה פלסטינית שתוקם לאחר היעלמות ישראל. את המידע על הוועידה חשף ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, אך אנשיו לא הופתעו מקיומה. לקראת סוף שנות התשעים חשפו אנשי ממר"י את פרסום הספר "היעלמות ישראל בשנת 2022 – נבואת הקוראן או צירוף מקרים מספרי". את הספר כתב הוגה דעות אסלאמי, איש חמאס בסאם ג'ראר. הספר מציג תחזית נבואית שלפיה קץ ישראל צפוי ב־2022, כשישראל תציין את שנתה ה־75. גם שייח' אחמד יאסין, מייסד חמאס ומנהיגה הרוחני, סבר כי בעשורים הראשונים של המאה ה־21 המדינה היהודית תיעלם.
האמונה בתחזית של חמאס רווחת גם בקרב הנהגת ערביי ישראל. שייח' כמאל ח'טיב, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ניתח במרץ 2022 את השֹיח הפנים־ישראלי על קיצה של המדינה בקרב אליטות, אנשי רוח, נבחרי ציבור ובכירי צה"ל, וכן את מגמת השגת הדרכונים הזרים במטרה לברוח למדינות מקלט. הוא מאמין שקץ המדינה אפשרי, ואף קרב. נראה שהאמונה הזאת עמדה בבסיס המוטיבציה של חמאס למעשי הטבח בשמחת תורה, גם אם שנתיים אחרי התחזית המקורית. אחריותם של רבנים, נבחרי ציבור, אנשי תקשורת וכל אזרח אחר למוטיבציה הזאת, שעלולה להגשים את הנבואה, היא רבה.
איומו של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, ש"אם יכריחו לומדי תורה ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ", עורר סערה ציבורית וזכה לקיתונות חֵמה ולביקורת חוצה מגזרים. לא רק יריבי הציבור החרדי סערו, אלא גם רוחם של בני בריתם המוסרים את נפשם – באוהלה של תורה בשילוב הלחימה בשדה הקרב, וגם בשדה הקרב לבדו. אלה ואלה קוברים את חלליהם־חללינו, מוסרים נפשם על ארצנו, למען יוכלו "לוויים" מטעם עצמם להמשיך לחיות באוהלה של תורה.
הביקורת על הברית הפגומה עם החרדים לגיטימית וראויה, אך מחמיצה זווית דרמטית אחרת שצריכה לטלטל אותנו. כשהרב כורך דרישה לביטול מצוות הגיוס באיום בגלוּת מן הארץ, אין לו זכות ראשונים על הנוסחה הזאת. קדם לו בשנה ראש האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד. השבוע תקף לפיד את דברי הרב באמירה מתחסדת: "אני מתנגד לסרבנות ומתנגד לאיומים של עזיבת הארץ". אך הדי נאומו בט"ו בשבט אשתקד, יום הולדת הכנסת ה־74, עוד נשמעים במליאה. את דרישתו לביטול חוקי הרפורמה המשפטית הוא כרך אז באיום בבריחת ציבור המתנגדים מן הארץ, והזהיר: "אם החקיקה תעבור, יהיו אנשים שיעזבו… זו תהיה גלות". לראשונה בתולדות שיבת ציון נבחר ציבור הציע פתרון המהדהד את מורשתם של תגלת פלאסר השלישי ונבוכדנצר.
הראשון לציון, שחזר על דברים זהים שאמר אביו בנסיבות שבהן ישראל לא הייתה שרויה במלחמת חובה, לא לקח בחשבון את קביעתו של אביו בשנת תשל"ד כי "מדינת ישראל ועצמאות שלטון העם בארצנו הקדושה הם בעלי חשיבות היסטורית ודתית ממדרגה ראשונה". הרב עובדיה יוסף הצטרף אז לגדולי דור אחרים בקביעה כי הקמת המדינה היא "אתחלתא דגאולה".
לפנינו שני מנהיגי ציבור, שאחד מהם אמון על התפתחותו הרוחנית והמוסרית של העם היושב בציון, שמייצגים תפיסות עולם הפוכות ביחס לטוב המוסרי הראוי והרצוי לעם ולמדינה, אך מסכימים על פתרון זהה בדמות גלות שלישית. כשהציבור והתקשורת נוהים בעקבותיהם ומַפְרים את השיח הציבורי ברעיונות נטישת המדינה, הם פועלים להסגת הגאולה וקוראים תיגר על גדולי דור קודמים ועל א־לוהי ההיסטוריה.
קריאת התיגר הזאת פועלת במרץ בשירות הגשמת נבואות הזעם של האויב על קץ המדינה ובהאצת "ועידות אחרית ימים" שחותרות לטבח יהודים. בחשבון נפש על דבריו, על הראשון לציון לברר עם עצמו אם ראוי לו באמירותיו ופסיקותיו לשרת את חזונות האויב, או להיות מנהיג וגדול דור, שבית מדרשו מוציא פסיקות נועזות שיירשמו בדברי הימים של עם ישראל כאתחלתא דגאולה.
