"לחיו של כל אמריקני חייבת לעקצץ מבושה כשהוא קורא את אמירותיו המטופשות, השטוחות והנדושות של האיש שמוצג בפני זרים אינטליגנטים כנשיא ארצות הברית". זאת הייתה תגובת העיתון שיקגו טיימס על נאומו של הנשיא אברהם לינקולן ב־1863 אחרי קרב גטיסברג, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.
יש כמה גרסאות לנאום גטיסברג, שהפך לאחד הנאומים החשובים והמכוננים בתולדות ארה"ב והמערב כולו, אבל באף אחת מהן לא תמצאו יותר מ־300 מילים. זה היה נאום קצר ומדוד, קונצנזואלי להפליא, שהסתיים במשפט שהפך לאחד המצוטטים ביותר בהיסטוריה המערבית: "מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה; כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו; שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי שלטון על העם, בידי העם, למען העם, לא יכלה מן הארץ".
תא"ל דן גולדפוס אינו נשיא. הוא לוחם ומפקד עז נפש שדיבר השבוע מדם ליבו. אכן, איש צבא אינו צריך לשאת דברים שפוליטיקאים אמורים לשאת, אלא שאנו נמצאים בזמן מלחמה, בזמן חירום, והפוליטיקאים שלנו מתעסקים בפוליטיקה קטנה ובניסיון מתמיד לעבור פוליטית את היום הבא. ובמקום שאין אנשים, דן גולדפוס השתדל להיות איש.
כמו נאום גטיסברג, גם נאומו של גולדפוס היה קצר מאוד, פחות מ־300 מילים. כמותו, גם הוא נישא במשך פחות משלוש דקות. כמותו, המסר שעלה ממנו היה פשוט וקונצנזואלי. ובכל זאת, כמו בתגובה של שיקגו טיימס ללינקולן, כעבור כמה דקות התפנו המקטרגים לעסוק בנאום ולנסות לקעקע אותו.
הם לא יצליחו. כמו נאום גטיסברג, שנישא בזמן מלחמה, כך גם נאום גולדפוס הוא מלאכת מחשבת של אדם שיודע בדיוק מה הוא רוצה לומר. הנה ניתוח מהיר שלו.
"אני מבקש בהזדמנות הזאת לפנות למנהיגים שלנו, מכל הצדדים, ואני מקווה שיוכלו למצוא זמן להקשיב לליבו של לוחם…"
מודע להיותו קצין בכיר, גולדפוס מנסח את דבריו כבקשה. לא פקודה, אפילו לא אמירה. בקשה. המילה הזאת תחזור שוב לקראת סיום הדברים.
"…שנלחם מ־7 באוקטובר ביום שבת הארור, ומאז לא הפסקתי להילחם. מאז לא הפסקתי לשלוח לוחמים וללכת איתם לעבר האש. אנחנו נלחמים. אנחנו לא מתעייפים. אנחנו נחושים, נחושים לנצח. נחושים להביא הביתה את החטופים, באופן ישיר או עקיף. אנחנו נחושים להמשיך בכל דרך שנצטרך כדי להחזיר את הביטחון למדינה, למדינת ישראל, ולאזרחיה"
המילה המרכזית פה היא "אנחנו". המילה המרכזית של פוליטיקאים ישראלים היא "אני".
"אל תדאגו. אנחנו אנשי הצבא, המפקדים והלוחמים, לקחנו בעבר, לוקחים בהווה וניקח בעתיד אחריות על כל מעשינו. לא נברח, כמו שאנחנו לא בורחים מהאש. לא נברח מאחריות. אנו מרכינים ראש לנוכח הכישלון המהדהד שלנו בשבעה באוקטובר, אך בד בבד מובילים קדימה, מבצעים פעולות מבצעיות ברמה הגבוהה ביותר, שומרים על ערכינו למעננו ולא למען אויבינו, ומשיגים הישגים רבים בשדה הקרב".
לקיחת אחריות. אין ספק שגולדפוס מכוון כאן לדרג הפוליטי, ובראשו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שטרם קיבל אחריות בפומבי על אירועי 7 באוקטובר. זאת אחת משתי הנקודות שהקפיצו חלק מתומכיו האדוקים. הם יודעים שהוא צודק, ויודעים שהישראלים תובעים מנתניהו לקבל אחריות.
"אבל אתם – אתם חייבים. אתם חייבים להיות ראויים לנו. אתם חייבים להיות ראויים ללוחמים שקיפחו את חייהם. אתם חייבים להיות ראויים לאנשי המילואים שלא עניין אותם מאיזה צד הם, ונלחמו ונלחמים זה לצד זה. תוודאו שכולם לוקחים חלק, אתם חייבים. אתם חייבים לוודא שלא נחזור ל־6 באוקטובר, ושכל המאמץ והקורבן לא היה לשווא".
שש פעמים, לא פחות, חוזר גולדפוס על צמד המילים "אתם חייבים". פוליטיקאים לא אוהבים לשמוע שהם חייבים משהו למישהו. אפשר להבין אותם. ובזמנים שאינם כתיקונם, כמו היום, הציבור הישראלי זקוק לקול ציבורי שיזכיר לנבחרי הציבור שהם חייבים לנו.
אבל מהי אותה חובה? לא תקציבים, לא סיפוח או נסיגה; הם חייבים להיות ראויים לנו. אין פשוט מזה, ובמצבה המחליא של הפוליטיקה הישראלית אין משהו שמפחיד פוליטיקאים יותר מלשמוע את המילים האלה.
"את זה תשימו לעצמכם טוב טוב בראש. בכל יום, בכל שעה. מדם ליבו של לוחם אני מבקש מכם להיות ביחד, מאוחדים, לדחוק את הקיצון ולאמץ את הביחד. תמצאו את הביחד והמחבר. אנחנו בשדה הקרב מצאנו אותו, ולא מתכוונים לוותר עליו. תעשו שזה יהיה שווה. תודה".
שלוש פעמים "ביחד", פעם אחת "מאוחדים" ועוד פעם אחת "מחבר". זה המסר. כן, אולי היה אפשר לוותר על הבקשה "לדחוק את הקיצון", שאפשרה למאתרגי הפוליטיקאים להתחיל ולהתפלפל בשאלה למי הוא בדיוק התכוון, ושזה בעצם אומר שהוא רוצה להפיל את הממשלה.
אבל מה לעשות, גם בזה גולדפוס צודק. עובדה, נסו לשאול כל פוליטיקאי אם הוא רואה בעצמו קיצוני או שייך לקיצון כלשהו. אם תמצאו מישהו שעונה על כך תשובה חיובית, תחזרו אלינו. עד אז, נאום גולדפוס הוא הטקסט החשוב ביותר שנישא כאן בחצי השנה האחרונה. הוא היה צריך להינשא בידי פוליטיקאים, אבל הם היו ועודם עסוקים בדברים אחרים לגמרי.
