השופט בדימוס אורי שהם הוא משפטן עתיר זכויות, וכל מה שייכתב בשורות הבאות לא בא להפחית מההערכה האישית אליו כמשפטן שעשה את מיטב שנותיו במערכת הצבאית. שהם, יליד עיראק שעלה ארצה בילדותו, שירת משך שנים בתפקידים בכירים במערך המשפטי של צה"ל. בין היתר כיהן כנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים ביו"ש, כמשנה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים, וכפרקליט הצבאי הראשי, ואת שירותו סיים בדרגת תא"ל. באזרחות שימש שהם כשופט מחוזי ובהמשך מונה לכהונה לא ארוכה במיוחד בבית המשפט העליון. בגיל 70, כנהוג, יצא שהם לפנסיה, אך כפי שמקובל במדינת ישראל שופטי בית המשפט העליון בדימוס אינם חדלים עם פרישתם מעשייה ציבורית. וכך מצא את עצמו שהם מהר מאוד בתפקיד נציב קבילות הציבור על שופטים, והיום הוא אמור להתמנות לתפקיד יו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים.
על שאלת קיומה של הוועדה המייעצת למינוי בכירים כבר נשברו קולמוסים רבים. השאלה החשובה ביותר בהקשר הזה היא האם מדינת ישראל באמת זקוקה לוועדה שכזו. הוועדה המייעצת, זאת יש לדעת, מוגבלת על פי המנדט שניתן לה לבחינת שאלות של טוהר מידות במינויים בכירים. המינויים שאותם בוחנת הוועדה הם של הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד, ראש השב"כ, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל. לכאורה באמת מינויים רגישים שראוי לבחון האם יש באחד מהם בעיה של טוהר מידות. אולם בפועל אין לוועדה כלים של ממש לבחון את טוהר המידות של המועמד ושל הליך המינוי, משום שהוועדה ניזונה כמעט אך ורק מהמידע שמעבירים אליה הגורם הממנה והמועמד להתמנות. הוועדה מקבלת אמנם גם פניות מהציבור, אך על אף העובדה שמי שעומד בראשה הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס, היא נעדרת אמצעים לבחון ברצינות טענות נגד המינוי. היא נאלצת להסתפק בתשובות שהיא מקבלת, והמידע שאליו היא נחשפת הוא בסופו של דבר בעיקר זה שמגיע אליה מאמצעי התקשורת. התוצאה היא שלוועדה אין יתרון אמתי על הגורם הממנה עצמו, ממשלת ישראל, בשאלת בחינת טוהר המידות של המועמד. מה שבפועל עושה הוועדה הוא לבחון במבט רחב יותר את שאלת כשירותו של המועמד לתפקיד, אלא שלכך היא כלל לא מונתה.
כאשר המציאות הזו מתחברת לשופט שהם, חוסר התוחלת נהיה בולט שבעתיים. השופט שהם משמש כבר חמש שנים בתפקיד נציב קבילות הציבור על שופטים. את עבודתו השוטפת הוא עושה באופן סביר, בדומה לקודמיו. אך מדי פעם ניתנת לנו ההזדמנות להיחשף לאופן הבעייתי שבו הוא מבין את תפקידו. הזדמנות שכזו קיבלנו ממש לאחרונה סביב סוגיית התלונות על התנהלותו הבעייתית של שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב בשורה של מקרים. בלי להיכנס לפרטי פרשיית כבוב נציין רק שאת ברור הסבב הראשון של התלונות סיים השופט שהם בהחלטה המנקה את השופט, וזאת כשהוא מסתמך, מי היה מאמין, על התשובות שקיבל מהשופט כבוב עצמו, ולא מנהל כל בדיקה עצמאית בנוגע לאמיתותן. האם זה מזכיר לכם משהו? מאז אמנם הספיק השופט שהם לחדש את הבדיקה נגד כבוב, לאחר שהתקבלו פניות המשך בעניינו, אך העיקרון עצמו ברור. השופט בדימוס שהם איננו רואה את עצמו כגורם חוקר ובודק, אלא כמי שמגבש עמדה רק על בסיס חומרים המונחים בפניו. אם זו תהיה גישתו גם כיו"ר הוועדה למינוי בכירים, ואין שום סיבה להניח שלא כך יהיה, באמת אין טעם במינוי שלו ליו"ר הוועדה, עדיף כבר לסגור אותה ולא לייצר מראית עין מזויפת של חקירה ובדיקה שאין מאחוריה דבר וחצי דבר.
