המפלגות החרדיות משדרות בשבועות האחרונים רוגע לא ברור. בעוד 13 יום, נכון לשעה זו, לא יוכלו עוד בני הישיבות ליהנות מהסדר "תורתו אומנותו" ומפטור אוטומטי מגיוס, אלא אם יועבר עד אז חוק חדש. שר הביטחון יואב גלנט מסרב להגיש הצעת חוק בנושא אלא אם יחתמו עליה כל הסיעות החברות בממשלת החירום.
איש לא מצפה שכבר למחרת יגויסו 66 אלף החרדים שהסדר הפטור חל עליהם כרגע. אם ידווחו בראשית החודש הבא על המוני חרדים שמתגייסים, תהיה זו כנראה מתיחת 1 באפריל. אולם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה הודיעה שבהיעדר חוק חדש, היא לא תוכל לאשר מבחינה משפטית העברת תקציבים לישיבות ולתלמידיהן. זו כבר אפשרות מעשית בהרבה.
יכולנו לצפות שבימים אלה נחזה בהתרוצצות אינסופית בתיווך בין החרדים למפלגת המחנה הממלכתי, החוליה הביקורתית ביותר בקואליציה כלפי הסדר הגיוס. אבל אם יש התרוצצות כזאת, כל הצדדים מסתירים אותה היטב. סביר שהחרדים מסתמכים על הבטחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהם מרבים לצטט, שהוא "ידאג להם". לנוכח הצלחותיו של נתניהו במימוש הבטחותיו להגן עלינו מפני חמאס ומפני גרעין איראני, נראה שיש לחרדים סיבה לדאוג.
אבל צריך להודות שנתניהו תמיד ידע להצטיין בתחזוק תומכים פוליטיים. אם נתניהו והחרדים אכן מתכננים תרגיל נוסף כדי לדחות את רגע האמת, כדאי לומר להם, בהשראת הנשיא ג'ו ביידן: Don't.
באווירה השוררת כיום בחברה הישראלית, רוב הסיכויים שתרגיל כזה לא יעבור – וגם אם יעבור, יהיו לכך מחירים כבדים בעתיד הלא רחוק. איך אני יודע? בעיה בתולדות האנושות שלא נתונים לה פתרון בעודה קטנה יחסית תהפוך לגדולה בהרבה. בעיה שלא מקבלת פתרון גם בהיותה גדולה, תתפוצץ בעוצמה גדולה – לרוב ברגע הכי פחות מתאים.
לפני קצת יותר משנה זה קרה לשמאל הישראלי. שנים התחננו אנשי הימין שנקשיב לביקורתם, שהייתה מוצדקת לגמרי בהיבטים רבים, על האימפריאליזם השיפוטי של בג"ץ ומערכת המשפט בכלל. משלא נענו, הם הביאו עלינו בזעמם רפורמה משפטית קיצונית. להבדיל, 7 באוקטובר הוא דוגמה נוספת. שנים היו מי שאמרו שמדיניות ההכלה והסבבים כלפי חמאס מסוכנת ועלולה להתפוצץ. אמרו ולא נענו – עד ש"ההכלה" אכן התפוצצה, ובעוצמה שנזכור לדורות.
גם הפטור החרדי מגיוס הוא בעיה כזאת. ברור לכולם זה שנים ש"ככה זה לא יכול להימשך", אבל כשמגיע הרגע שזה באמת לא יכול להימשך, כי הבעיה הפכה ממוסרית לקיומית, עדיין יש מי שמבקשים להפטיר כאשתקד: רק תנו לנו זמן לעשות זאת בהידברות ובתהליכים הדרגתיים. מצטערים, חברים, בעבר יכולנו לחכות להידברות ולתהליכים הדרגתיים. אך הזמן הזה הוחמץ וחלף.
אחרי 7 באוקטובר אי אפשר להמשיך במדיניות ההכלה כלפי חמאס. להבדיל, גם אי אפשר להמשיך במדיניות התחמנות בסוגיית גיוס החרדים. כמו לגבי המהפכה המשפטית, גם מהפכת הגיוס תהיה קיצונית מזו שהיה אפשר להשיג בהידברות. אבל מצד שני, מי שיביאו עכשיו את רפורמת הגיוס צריכים להתחשב גם במה שמטריד ומפחיד את החרדים באמת, ולא בדברי התעמולה הדמגוגיים.
מה שמפחיד את החרדים בגיוס איננו הצורך של כל גבר חרדי לשבת וללמוד תורה לכל אורך היממה. לפני שמדינת ישראל הפכה את הישיבות לעיר מקלט מפני גיוס לצבא, רק אחוזים מעטים בכל תולדות העם היהודי הוגדרו כמי ש"תורתם אומנותם". החשש החרדי האמיתי הוא מחילון, או אפילו רק מהאפשרות שאחרי שלוש שנות שירות הצעיר החרדי כבר לא ייראה כמו שהוריו ומחנכיו רצו.
זה נימוק רציני, וצריך להתייחס אליו בכבוד. אבל המענה לחשש הזה איננו פטור מגיוס, אלא דיון רציני עם ראשי הצבא על מסלולי שירות שבהם הפגיעה בדמותו של הצעיר החרדי תהיה מזערית ככל האפשר. דיון ענייני מצד החרדים היה נענה בדיון ענייני ומכבד מצד כלל החברה הישראלית. אבל אם החרדים ימשיכו בגישה שפערי כוח האדם בצבא הם בעיה של החילונים, הם יקבלו מכה שיתקשו להתאושש ממנה.
