יש דמיון מסוים בין המלחמה ובין התפרצות הקורונה: נקודת הפתיחה שלה ברורה מאוד ואילו סיומה לוט בערפל. למעשה, תהליך ההתפוגגות של המלחמה כבר החל. מרבית חיילי המילואים שוחררו לביתם, והצבא הסדיר ממשיך בלחימה בעזה אך לצד זאת הוא עסוק בלחימה גם בגזרות אחרות. אינטנסיביות הקרבות פחתה מאוד. כל זה יכול להשתנות ברגע אחד, עם תחילת הלחימה ברפיח או ברגע שתתלקח מערכה קשה יותר בצפון, אך נכון לנקודת הזמן הנוכחית, המלחמה הולכת ונמוגה לאיטה.
מתי נבין שהסתיימה המלחמה? מתי יתחיל "היום שאחרי"? ישראל בחמשת החודשים האחרונים היא במידה רבה "מדינה של מציאות בהמתנה", כמילות שירו של קובי אוז; המתנה להפנמת עומק האבל, המתנה לחקירת עומק המחדל, המתנה לטיפול בכל הבעיות הבוערות שעמדו על סדר יומה של החברה הישראלית ערב 7 באוקטובר ולא באו על פתרונן, והמתנה להתמודדות עם הבעיות החדשות שיצרה המלחמה. אך המציאות לא ממתינה לנו, ויש גבול לדחיית העיסוק בכל סוגיה מאתגרת.
אכן, יש נושאים שאי אפשר להתניע ברצינות את הטיפול בהם כל עוד יותר ממאה אזרחים וחיילים ישראלים נתונים בשבי חמאס. אבל לפחות חלק מהתהליכים, כמו למשל בדיקה חיצונית ובלתי תלויה של מחדלי 7 באוקטובר, לא במנגנון פנימי של הצבא, חייבים לצאת לדרך. בעניין הזה לפחות אי אפשר להמתין ליום שבו נבין בדיעבד שהמלחמה כבר הסתיימה בלי ששמנו לב.
