האם הגיע הזמן להתנות את העיסוק ברבנות הממלכתית ברישיון? דבריו של הרב הראשי יצחק יוסף בנוגע לחוק הגיוס: "שבט לוי פטור מהצבא. לא לוקחים אותם, בשום פנים ואופן. יהיה מה שיהיה. אם יכריחו אותנו ללכת לצבא ניסע כולנו לחוץ לארץ" עוררו סערה תקשורתית והם פותחים צוהר לדיון ציבורי חשוב זה.
למרות שהרב ניסה מאוחר יותר להבהיר את דבריו ואף טען שהם סולפו וחלילה לא הייתה לו כוונת מכוון לפגוע בחיילי צה"ל, בחללי צה"ל ואף לא במשפחות השכולות. ולמרות שהבהיר שהתנגדותו לגיוס היא רק לגבי מי שבאמת לומד תורה, אבל אלו שלא לומדים תורה "אסור להם בתכלית האיסור להיפטר בתירוצים של 'תורתו אומנותו'". בפועל, הרב לא חזר בו מדבריו ודומה שהוא מתקשה להשקיט את הסערה ואת הביקורת הרבה גם מצד רבנים בציונות הדתית.
החברה הציונית דתית רואה בשירות בצה"ל ערך מקודש, מצווה שהיא גם חובה וגם זכות. מנקודת מבט ציונית דתית, לאחר 2000 שנות גלות, החיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל הם (כמעט) פסגת חיי הקודש, זאת לעומת הגלות בה עם ישראל חי כשהוא מפוזר ומפורד בין הגויים בארצות ובמדינות שאין בהן השראת שכינה, בלא יכולת לקיים את המצוות התלויות בארץ ישראל ובצל סכנת התבוללות ואנטישמיות. כך שדבריו של הרב הראשי לישראל פוגעים בלב הפועם של הציונות הדתית, אבל לא רק.
השואה האיומה למדה אותנו שיעור לדורות: עם ישראל שוב לא יסכים ללכת כצאן לטבח (שיעור שהתחדד נוכח הכשלים והמחדלים האחרונים ומסירות הנפש העצומה שמתגלה מידי יום במלחמה הנוכחית). דבריו של הרב הראשי לישראל פוגעים אם כן, גם "בתקווה בת שנות אלפים להיות עם חופשי בארצנו".
ערך לימוד התורה וערך השירות בצבא אינם סותרים זה את זה ואינם זרים לעם ישראל והם מתועדים במקורות ישראל עוד בימי דוד המלך. אלא שלדעת הרב יצחק יוסף ערך לימוד התורה עולה על ערך השירות בצבא, עולה על ערך מלחמת מצווה, עולה על ערך לימוד תורה בארץ ישראל ובמדינת ישראל, והוא זה ששומר על העם והמדינה. ולכן הוא מוכן לגלות ובלבד שערך זה לא יפגע. זו היא גישה גלותית, של "תן לי יבנה וחכמיה" בחו"ל, שבה החורבן נוכח יותר מהגאולה. שלא מכירה כיאות בתקומת עם ישראל בארצו, ומונעת את האפשרות של שילוב לימוד תורה ושירות צבאי מתלמידי חכמים.
ההחלטה אם ללמוד תורה כאדם פרטי בגלות או ללמוד תורה כחלק מעם ישראל הנמצא בארץ ישראל במדינת ישראל כחלק מתהליך הגאולה, ותוך כדי לשלב שירות צבאי מבוססת על פרשנות מקורות ישראל. לכל אחד הזכות לבחור את דרך חייו והשקפת עולמו. אבל הרב הראשי הוא לא אדם פרטי, הוא מכהן כראש המוסד ההלכתי הממלכתי הבכיר ביותר במדינת ישראל. השאלה העקרונית שצריכה להתגלגל אל פתחו של הציבור היא: האם רב ראשי שמתנגד לשילוב לימוד תורה ושירות צבאי של תלמידי חכמים ראוי לכהן כרב ראשי במדינת ישראל? ואם לא מה ניתן לעשות?
בספר "חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית" שחיברתי יחד עם פרופ' שמואל ליימן-ווילציג, (שראה אור ממש לאחרונה) בחנו את התניית העיסוק הרבני הממלכתי ברישיון.
אחת ההבחנות העולות ב"שער המשפט" בספר, היא בין עיסוק מקצועי או מסחרי לבין פונקציה שלטונית. על פי הבחנה זו, השלטון אינו חייב לאפשר לכל אדם לעסוק בפונקציה שלטונית, והוא יכול להציב תנאים בפני כל מי שמבקש לעסוק בה. בהתייחס לזה, ניתן להטיל על חופש העיסוק איסורים, שאחד מהם הוא התניית עיסוק ברישיון.
בהתייחס לדברים האמורים ולתזכירים ולהצעות החוק שנידונו בספר, דומה שיש לבחון את האפשרות להסדיר את מקצוע הרבנות בדומה להסדרת מקצועות אחרים (רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין) תוך קביעת תנאי כניסה לרבנים המבקשים לכהן בתפקידים ממלכתיים, ובכלל זה חיובם בהכשרה מתאימה מעבר להסמכה החוקית לרבנות הקיימת היום, שרק בזכותה יוענק לרב רישיון המתיר לו לכהן בתפקיד ממלכתי.
למעשה, מדובר בהתערבות שלטונית בצורך בהרשאה לאיוש תפקידים ממלכתיים ולא בהרשאה לעסוק במקצוע הרבנות עצמו. עם זאת, הענקת אפשרות להכשרה זו בידי מגוון גופים שיוכרו על ידי המדינה עשויה להפחית את עוצמת ההתערבות. יש לציין שכיום מתקיימות השתלמויות רשות נקודתיות לרבנים המכהנים כרבני קהילה דוגמת ההשתלמויות לרבני "צהר". אולם במסגרת ההכשרה המוצעת, יהיה על הרבנים להתמקד גם בלימודי סוגיות דת ומדינה, משפט, מדעי המדינה ותקשורת ועל כך יבחנו כתנאי לרישיון בנוסף לחובת שירות צבאי או לאומי.
בהגבלת הכניסה לאיוש תפקידים ממלכתיים והתנייתה בהכשרה מוקדמת וקבלת רישיון טמון פוטנציאל להכשרת רבנים לגישור ולהרגעת השסעים בחברה ולא לליבויים. אלה הן חלק מן ההגנות שהציבור זקוק להן. נוסף על זה, טמון בהכשרה זו פוטנציאל להכשרת הרבנים לצמצום הפערים בין המקורות ההלכתיים לבין המציאות העכשווית בסוגיות שונות מתוך הכרה מעמיקה של המציאות המודרנית במדינת ישראל. כך יובטח שהשירות הניתן לציבור יינתן על ידי רבנים בעלי כישורים מקצועיים מתאימים לתפקיד הממלכתי, ויש בזה תועלת לכלל הציבור. הגבלה זו תהווה גם שלב ראשוני בניפוי מועמדים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומניעתם מלכהן בתפקידים ממלכתיים.
נוסף על זה, ניתן יהיה להתלות את רישיונם של רבנים בתנאים שיוגדרו בחוק באופן זמני או לצמיתות ובכך למנוע את האפשרות שרב שסרח במילוי תפקידו הממלכתי ימשיך לכהן בו ללא הפרעה. בהגבלה זו, אין פגיעה חמורה בזכות האדם, שכן היא אינה מגבילה את הזכות לחופש העיסוק במקצוע הרבנות בכלל, כי היא רלבנטית לאיוש תפקידים ממלכתיים, היא מידתית, ויש בה תועלת לציבור.
מערכת השלטון יכולה ליצור את מנגנון יצירת ההגבלות וההתניות לאיוש תפקידי הרבנות הממלכתית בעמידה בהכשרה מקדימה ורישיון לכהונה בתפקיד ממלכתי, ולדאוג לאכיפתן באופן יחסי בזמן הקרוב. אך ראוי לציין שקיימות דרכים נוספות, מלבד דרישת רישיון, שיכולות לעשות זאת ושאינן בידי השלטון, וקצרה היריעה מלהכיל. יש להדגיש כי כל דרך שתבחר צריכה להיעשות תוך איזון בין הצורך להבטיח רבנים ראויים ומקצועיים לבין שמירה על חופש העיסוק, חופש הדת וחופש הביטוי.
מי שבוחר להיות אזרח במדינת ישראל, כל שכן מי שמבקש לכהן בתפקיד ממלכתי, מתחייב לקבל על עצמו את עקרונות היסוד של המדינה. עקרונות אלו כוללים את היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, וכן את קיומו של חוק גיוס חובה. כללים אלו מהווים את הבסיס לקיומה של המדינה ושל החברה הישראלית. מי שמתנגד לכך יכול לבחור אחרת, ושערי המדינה לא ננעלו.
הרבנות הראשית אינה רק גוף המספק שירותי דת, אלא הנהגה דתית-הלכתית-רוחנית, ומכיוון שכך הנהגת הרבנות הראשית צריכה להיות ציונית דתית. הנהגה כזו שכתפיה רחבות מספיק למצוא פתרונות הלכתיים ולהורות לשלב בחוכמה בין למוד תורה ושירות צבאי, בעיקר בשעת מלחמת מצווה.
