כאשר הקימו יהודים חרדים ב-1912 את "אגודת ישראל", הודיע גדול הדור ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק, שיתמוך באגודה רק אם תקיים את התנאי הבא: "אין לה ליצור מרכז שיעמוד בראש כל האגודות… אני אינני מאמין במרכז. היום אני הנני במרכז, ומחר יבוא אחר… כל עֵדה ועֵדה לעצמה (=כלומר, כל קהילה) יכולה להוציא משפט לכל העניינים". מעצביה של מדינת ישראל לא תמיד ידעו להעריך את החוכמה העתיקה הזו; גם ממשיכיו החרדים שכחו אותה.
שורה של חוקרים העלו על נס את היצירה היהודית המקורית – הקהילה. בכל מקום שאליו הגיעו אבותינו הם מיהרו להקים קהילות – התארגנות מקומית של יהודי המקום, שפיתחה סמכות ריבונית משלה. בעידן של שלטון נוקשה וסמכותני, הקהילות היהודיות היו ניצן נדיר של חשיבה רפובליקנית. הקהילה אינה תוצר מאולץ של שנות הגלות, אלא ביטוי נאמן של רוח היהדות. הן מבטאות אותה הרוח שגרמה לנביאים להתקומם כנגד מלכי ישראל ויהודה ושאיפותיהם הריכוזיות – התקוממות שאין דומה לה בעולם העתיק. הן מבטאות את הרוח שגרמה לאישה השונמית לומר לנביא אלישע שהיא לא צריכה קשרים עם המלך או עם שר הצבא, בנימוק "בתוך עמי אנכי יושבת".
ההתארגנות הקהילתית של היהודים היא תופעה יוצאת דופן מאוד מבחינה היסטורית. ההיסטוריון פול ג'ונסון טען שהמילה הלטינית commune, שפירושה קהילה, היא למעשה תרגום של המונח העברי "קהל". פרופ' שלמה דב גויטיין טען שבעולם המוסלמי האידיאל של מדינה כלל-עולמית אחת ("אומה") החליש מאוד את סמכותן של ערים וקהילות. בעולם הנוצרי, האימפריה הרומית והאפיפיורות הקתולית החדירו תודעה ריכוזית חזקה. דרכה של היהדות הייתה שונה בתכלית.
פרופ' דניאל אלעזר, מבכירי החוקרים בתחום מדעי המדינה במאה העשרים, קונן על כך שמקימי מדינת ישראל הסוציאליסטים נטשו את הדגם הקהילתי היהודי. "בעת כינון המדינה הם פנו לדגמים האירופיים המוכרים להם", והקימו "דפוס ריכוזי ביורוקרטי ביותר". אלעזר הוסיף: "צחוק הגורל הוא שהמבנה הקהילתי של הפזורה נותר קרוב למסורת המדינית היהודית יותר מאשר המדינה היהודית החדשה". זה בא לידי ביטוי, למשל, במערכת החינוך הריכוזית שלנו, וגם בתחום השלטון המקומי, שהביורוקרטיה הישראלית מחלישה מאוד.
רבים מבינים היום את הצורך החיוני להוסיף למערכת הממשל ביזור קהילתי. יותר ויותר ישראלים הבינו בשנים האחרונות את יתרונותיה של החשיבה הקהילתית המבוזרת, ואת חסרונותיה של הפעולה הממשלתית הריכוזית, בסגנון "מועצת הלול". ובכל זאת, מפלגות ש"ס והציונות הדתית קידמו בעקשנות הצעת חוק להסדרת מעמדם של רבנים מקומיים ברוח ריכוזית. לפי ההצעה, בגוף הבוחר את הרבנים יהיו פחות נציגים לקהילה המקומית, ויותר לשר הדתות ולרבנות. ההצעה קובעת גם שרבנים מקומיים יהיו כפופים מבחינה הלכתית למועצת הרבנות הראשית. בטווח הקצר, חוק כזה יעניק כוח רב לקואליציה העכשווית, ובפרט לש"ס; בטווח הארוך, הוא עלול לחנוק את הרבנות המקומית. במקום רבנים שצומחים מלמטה ומחויבים לקהילתם, נקבל חלילה ממסד בסגנון אפיפיורי, המחויב לשר הדתות. במקום אלף גוונים של רבנים קהילתיים נקבל גוון אחד – ולא קשה לנחש איזה.
לנוכח ההתנגדות, הודיע אתמול יו"ר הקואליציה שהחוק הוקפא, משום שזו אינה העת המתאימה להעביר חוקים שנויים במחלוקת, בעיצומה של מלחמה קשה. אני חושב שהמלחמה לא קשורה לעניין, ושום עת אינה מתאימה להעביר חוק גרוע. את הצעת החוק הזו צריך לא רק להקפיא, אלא לבטל. דווקא מי שמעריך את הרבנים ואת תפקידם צריך לדעת שהרבנות אינה כנסייה קתולית, ושהרב הראשי לא יכול להיות אפיפיור.
