"לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?" בפורים הזה השחוק מהולל, כלומר מהול ומעורבב מתמיד. לאן ננתב את בליל הרגשות של אבל ושל תפילה, חרדה ותקווה, המציפים אותנו? כיצד נצווה על הלב להיות בשמחה כאשר הבכי מחניק את הגרון? האם נציין פורים של מהפך מאפילה לאורה או ראי לתהליכיות של קמעה קמעה?
לוח השנה שלנו רצוף ממשקים בין עצב לשמחה, כמו החיים עצמם. בחגי תשרי אנו עוברים מכובד הראש של יום הכיפורים אל חג הסוכות שעניינו "והיית אך שמח" ורגע לפני שמחת התורה אנו שוהים עוד רגע באווירת חיתום הדין של הושענא רבה. אפילו בימי הספירה המרגשים לקראת מתן תורה שזורים ימי אבלות. גם לוח השנה הישראלי מתנהל בפרקטיקה היהודית הזו של חיבורים טעונים – מרצף ימי זיכרון המייצגים את המחיר, אנו נכנסים ליום של הודיה על קיומנו כאן, שאינו מובן מאליו.
לוח השנה מספר לנו שאין שמחה נקייה ואין עצב טהור, אלא שהם מקרינים ומטעינים זה את זו במשמעויות. בתלמוד מסופר על מר, בנו של רבינא, שעשה משתה חתנים לבנו, וכאשר ראה שהחכמים שמחים ביותר, הביא כוס יקרה של ארבע מאות זוז ושבר לפניהם כדי שיתעצבו. האמורא הזכיר לאורחיו שהם חיים במציאות חסרה ושבכל חגיגה יש להנכיח גם את האופציה האחרת.
כזו היא תענית אסתר המקדימה את פורים – יום של צום וזעקה, שנולד מתוך איום השמדה שריחף על היהודים. למעשה, תענית אסתר מעוררת את הלבבות לכך שפורים היה יכול להיות "יום השואה" אלמלא התפנית בעלילה. האיזון הרגשי נוצר דווקא לאור התסריט האלטרנטיבי של המציאות ההפכפכה. גם נוסח קריאת המגילה מלמדנו שאין השמחה שלמה, כאשר יש פסוקים בהם עוברים למנגינת איכה ומנכיחים את אבל החורבן בלב ההצלה.
אסתר נמשלה במדרש לאיילת-השחר, כי היא מופיעה כמו קרני השחר הראשונות אחרי לילה אפל. אנו מבחינים יותר באור הנולד מתוך החושך מאשר בנר הדולק באמצע הצהריים. נסים מתרחשים במציאות כל הזמן, אבל אנו מצליחים להבחין בהם יותר לנוכח ההעדר, הציפיה והתפילה. שמחת פורים שלנו השנה נולדת מתוך צירים כואבים במיוחד. תענית אסתר שלנו חדה וזועקת יותר את הפער.
בפורים הזה נשאף להרבות בשמחה, אבל לא בשמחה של פולקלור, לא בתפאורה חיצונית של שמחה – אלא במהות. עיקר שמחת פורים הינה "איש לרעהו ומתנות לאביונים", עם הפנים לזולת. 'רעים' – אלו השווים לנו ו'אביונים' – אלו החלשים והחסרים, הנמצאים בסביבתנו. בלשון הרמב"ם – "אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים". דווקא הדגשתה של ההפכפכות בעולם, גלגל חוזר של "ונהפוך הוא" – מעורר אותנו שלא לשקוט במעגלים הבטוחים, אלא לראות את החסרים והמתאווים.
בפורים הזה נוכל פחות להתחפש ופחות להשתכר, כי הנסיבות כבר עוררו את כל מנעד התחושות המהפכות ואין לנו צורך בעוד טריגרים. בפורים הזה יעמדו הכיסאות הריקים ויזכירו לנו להתמקד ב"אביונים" – בנעדרים, באבלים, בעניים, בבודדים, בחולים, בכל המתאווים למה שחסר להם – ואנו ננסה כמיטב כוחנו למלא את חסרונם. זהו לב השמחה וזהו התיקון שיכול לתת לנו תקווה – להיות חברה ראויה ואכפתית, וכך להתעלות לימים של ברכה.
