קורה שאני יושב עם בני משפחה או חברים ומישהו מדבר על משהו קצת אישי, קצת אינטימי, ואז מפנה אליי את המבט: אתה מבטיח שלא תכתוב על זה בפייסבוק? להיות אדם כותב בחברת אנשים יכול להיות משהו קצת מרתיע. לא רק בשל החשש שתחשוף מידע אישי על מישהו שאינו חפץ בכך (כאן המקום לציין אגב שמעולם לא קרה שחשפתי, במזיד או בשוגג, מידע כזה, כך שאפשר להירגע). אולגה טוקאצוק מתארת את נוכחות הסופר כעין חיצונית שמתבוננת ללא הרף, כמו מבעד מצלמה, וגוזלת מן המציאות את החלקים הלא מילוליים שבה.
אבל להיות כותב במילואים זה לעמוד מול הפצרה מתמדת להמיר מעשים למילים, מול בקשה בלתי פוסקת שהסיפור שלנו יהפוך לספר. "אתה חייב לכתוב על הלילה ההוא, שירינו חמישים פגזים על שש מטרות בתוך עשר דקות", "תכניס גם את ליל הבלהות עם כל הגשם והבוץ, כשהלכנו לישון עם הגב על כבש הנגמ"ש והרגליים בתוך השלוליות", "הזכרת כבר שאנחנו אלה שירו את הפגז הראשון במלחמה?", "תכתוב גם את הרגע הזה, עכשיו, כשהאוהלים כבר מקופלים ואנחנו מחכים שהגדוד הבא יחליף אותנו, ויושבים סביב קופסאות בוערות של טונה ומנסים להתחמם". "תכתוב על פרידמן", "תכתוב על יהושע", "תכתוב עליי".
ויותר משחבריי רצו להיכתב רציתי אני לכתוב. גם אם לא תמיד על הנושאים שהם ביקשו. עד כה לא הזכרתי למשל, בשום מקום, את הלילה של הכניסה הקרקעית שבו נפלו המחשבים של שתי הסוללות האחרות ואנחנו ירינו במשך שעתיים רצופות בקצב אש של גדוד שלם. או את הפגז של צוות 1 ב' שפגע בול בבית שעשרים מחבלים התחבאו בו, והרג 12 לפחות. מאידך הקדשתי פוסטים מפורטים לגרביל שהתרוצץ באחת השמירות בין הרגליים שלי, למקלחת הראשונה (אחרי 12 יום) במקווה בנתיבות, לשקי החול שהנחנו לשם חיזוק האוהל והחלו לעלות בהם צמחים עד שהפכו למרבד של ראשי דשא ירוקים. כתבתי ללא הפוגה. בחידון "קהוט" בערב הסוללה נשאלה השאלה כמה פוסטים פרסמתי עד אז במהלך הלחימה. אני אישית ניחשתי שהיו 70. אבל התשובה הנכונה הייתה 136. והם לא ספרו את הטורים בעיתונות ואת הציוצים בטוויטר. ואני אינני יוצא דופן. מדפי הספרים בחנויות מתחילים להתמלא יומני מלחמה וקובצי עדות מהחזית ומהעורף, והלחימה עוד בעיצומה.
בערב הסוללה נשאלה השאלה כמה פוסטים פרסמתי עד אז במהלך הלחימה. אני אישית ניחשתי שהיו 70. אבל התשובה הנכונה הייתה 136. והם לא ספרו את הטורים בעיתונות ואת הציוצים בטוויטר
הכתיבה שימשה לי קודם כול כלי להתמודדות, סוג של ביבליותרפיה. ב"קנאת סופרות" של מאיה ערד יש תיאור יפה כיצד היא מגיעה לצימר ומגלה שאין מזגן והבוילר מקולקל והיא הולכת לישון מזיעה ובלי מקלחת, ונקודת האור שהיא מצליחה למצוא היא המחשבה שיום יבוא והתחושה הזאת תוכל אולי לשמש אותה באיזה ספר. המחשבה על החיים כתחקיר מאפשרת כבר עכשיו להתבונן בהם קצת מבחוץ. להסתכל בסקרנות באופן שבו האוהל שלך שוקע לאיטו אל תוך הבוץ, לנסח בפתק בטלפון, באצבעות נוקשות, את ההבדל בין קור של רוח שמצליפה על הפנים כשאתה שומר בגשם ובין הקור אחרי ארבע שעות של משמרת לילה במפי"ק כשהרגליים רועדות תחת השמיכה הממאנת לחמם (והרי על אלכסנדר דיומא מספרים שבשעותיו האחרונות ביקש לשכתב באחד מספריו תיאור של גסיסה).
אבל היה בכתיבה גם משהו מעבר לכך. אחד הדיאלוגים הכי נוגעים ללב בתלמוד הוא זה שבו אסתר מבקשת מן החכמים "כתבוני לדורות". אסתר נמצאת עמוק בארמון אחשוורוש. הילדים שלה יהיו הילדים שלו. היא לא תזכה לאכול את פירות הגאולה שהיא הקריבה בעבורה את הכול. והיא מתחננת שלפחות יהיה מי שיזכור. שהסיפור שלה ייכתב בספר דברי הימים. שהוא יקבל משמעות כפרק בסיפור שנמשך מדור לדור של מלחמה לה' בעמלק. וגם אנחנו, שחזרנו הביתה בשלום, רוצים להיכתב. שכל שקי החול שסחבנו, חומרי הנפץ שקשרנו, הפגזים שהרמנו (13,598 בארבעת החודשים הראשונים למלחמה), יירשמו גם הם ביומן המבצעים של האומה.
