מאז שעמדתי על דעתי, רגע אחד במגילת אסתר טורד את מנוחתי. הכוונה היא לסצנת השיא, כשאסתר מכנסת את הסעודה האחרונה וחושפת בפני אחשוורוש את תוכנית ההשמדה של המן. או אז נופל המן על מיטתה במהלך שרק מסבך אותו, מכניס את אחשוורוש לפרנויה וגוזר סופית את גורלו.
הרבה שנים שאלתי את עצמי איך אסתר ידעה. הרי היא לקחה פה סיכון גדול. אם משהו בתוכנית לא היה עובד לפי הצפי, אם המן היה מגיב באיפוק פוליטי וסתם מנסה לפייס אותה – כל הסיפור היה נגמר אחרת.
מבט לעבר תחילתו של הסיפור מספק זווית מעניינת לתוכנית הזאת, שנדמה שנרקמה ברגע שמרדכי החליט במופגן לא לכרוע ולא להשתחוות בפני המן. יש פרשנים שסבורים שמי שהתחיל את כל המלחמה היה דווקא הוא.
בעת ההיא ממלכת פרס הפסיקה את בניין בית המקדש, ומרדכי הבין שהמרכז הרוחני של עם ישראל נמצא בסכנה. לפי התפיסה הזאת, סיפור המגילה בעצם נהגה מראש במוחו של מרדכי כדי להשיג עמדת השפעה בממלכה הפרסית. אבל כדי לוודא שהתוכנית תתקדם כמתוכנן, היה על מרדכי למצוא אדם שאפשר לקרוא מראש את מבנה האישיות שלו.
מרדכי ידע שהמן לא מתמודד כל כך טוב עם דחייה. הוא קלט את זה ברגע שראה אדם בממלכה שיש לו צורך עז שיציבו את כיסאו מעל כל השרים, ושדורש מעבדיו גינונים של מלך. הוא זיהה שם שתי תכונות אופי שמתכתבות ביניהן – קושי לקבל דחייה, ונזקקות. מרדכי הבין בחוכמתו שהמן הוא מסוג האנשים שזקוקים נואשות להכרה – לא משנה כמה כבוד הוא יקבל מ־99 אחוז מהנתינים, הנתין האחד שלא יציית יטריף אותו.
על התכונות האלו מרדכי ואסתר משחקים לאורך כל המגילה, עד לנקודת השיא, כשהנזקקות של המן שוברת אצלו את כל המגננות והוא נופל על מיטתה של אסתר.
מה יש בה, בדחייה, שאנשים מתקשים כל כך להתמודד איתה? בחודש נובמבר, מאיה גלוגובסקי נרצחה בידי בן קסטרו משום שסירבה להינשא לו. אדם הכניס את עצמו לכלא לכל החיים ביודעין משום שהתקשה להתמודד עם פרידה. אנשים שלא יודעים להתמודד עם דחייה יכולים לפתח פתולוגיה שלמה סביב הקושי הזה.
לא מזמן נקלעתי לשיחה עם מישהי שסיפרה לי בגילוי לב שהיא לא מסוגלת להתמודד עם וי כחול. בכל פעם שהיא שולחת הודעות ורואה שהן נצפו אבל לא חוזרים אליה, היא נכנסת לטראנס של תגובות לא רצוניות סביב העניין. היא שולחת סימני שאלה, מתקשרת, ואם כל אלו לא מביאים מענה – מנסחת הודעות רגשיות בניסיון לעורר את הצד השני. זה רק מזיק לה.
לפני כמה חודשים גם אני חוויתי דחייה שביאסה אותי. ניסיתי להתקבל לתוכנית לימודים נחשבת, והתמודדתי מול הרבה מאוד מועמדים. תהליך הקבלה הכיל כמה שלבים והגעתי עד לשלב הסופי. אבל אחריו קיבלתי הודעת סירוב. התבאסתי, ברור שהתבאסתי. ועם הבאסה הזאת הלכתי להתייעץ עם אישה מתחום הטיפול שאני מעריכה מאוד.
מישהי סיפרה לי בגילוי לב שהיא לא מסוגלת להתמודד עם וי כחול. בכל פעם שהיא שולחת הודעות ורואה שהן נצפו אבל לא חוזרים אליה, היא נכנסת לטראנס של תגובות לא רצוניות סביב העניין
"את יודעת", היא אמרה, "גם אני חווה לפעמים דחייה ממטופלים. יש מי שפוגשים אותי בפעם הראשונה ולא רוצים להמשיך, כי אני מגיעה מעדה מסוימת. חלקם אפילו מודים בזה".
"נו", שאלתי אותה, "וזה מבאס אותך?"
"ממש לא", היא השיבה, "זאת המסננת הכי טובה שיכולה להיות. היא משאירה לי כאן רק את האנשים שבאמת צריכים לעבור איתי תהליך".
הדחייה היא חוויית חיים אינטגרלית. היא נמצאת בכל פעולה שיש בה יצירה, בכל שלב של התפתחות. כל מי שנע במרחבי האי־ודאות יעבור דרכה מתישהו. וכשאנחנו כותבים או יוצרים דבר שהוא אמיתי מבחינתנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל סוגי התגובות. יהיו כאלה שיאהבו ויתחברו, יהיו כאלה שירימו גבה, יהיה גם מי שינסה לפקפק במניעים שלנו.
אם הפעולות שלנו לא אמיתיות, אם הן קשורות באינטרסים זרים ויש בהן זיוף, הדחייה עשויה להעליב. אבל כאשר אנחנו מונחים במקום הנכון הצקצוקים הופכים לרעשי רקע, הפקפוקים נעשים המסננת הכי טובה למי שאנחנו לא צריכים כרגע לידנו, והדחייה הופכת למורת דרך. היא מלמדת אותנו איפה אנחנו אמורים להיות ואיפה לא.
rachelm@makorrishon.co.il
