לפני שבועיים בערך קיבלתי הודעה מבחור אחד שאני אוהב, ששמו מישי הרמן. יש לו פודקאסט שנקרא "סיפור ישראלי", היום לכולם יש פודקאסטים, אבל "סיפור ישראלי" היה הפודקאסט הראשון בארץ, או לפחות אחד הראשונים. ומישי כתב לי בהודעה, "אהלן יאיר, רציתי להזמין אותך להשתתף בערב מגניב של 'סיפור ירושלמי', זה ערב שבו אנשים עולים לבמה ומספרים סיפורים, הנושא של הערב הבא שלנו הוא 'סיפור מהסרטים', לגמרי אפשר לקחת את זה לכיוונים שונים ומשונים, זיכרון מהקולנוע, סיפור על סרט שהשפיע עליך, תחושה שאנחנו חיים בתוך סרט, ועוד ועוד, הערב הבא שלנו יתקיים בעשרים במרץ, מה אתה אומר, יש מצב למשוך אותך לעיר הבירה", ככה מישי כתב.
ואני הסתכלתי על ההודעה שלו. והרגשתי את המחנק בגרון. והרגשתי את הלב שלי דופק. והרגשתי את הלחיים שלי מתחממות. והרגשתי את הדמעות דוקרות אותי בעיניים מבפנים. מי היה מאמין. שמונה שנים חלפו מאז עשרים במרץ אלפיים ושש עשרה. שמונה שנים כואבות ויפות חלפו עלינו, מאז אותו יום שורף ועצוב, שבו נולד לנו בבית החולים בילינסון תינוק קטן בלי רוח חיים. ומדי שנה אני חושב לעצמי, שזהו, שזה נרגע, שהטראומה הפכה לזיכרון דהוי ועמום, ומדי שנה אני נדהם לגלות שהכאב עדיין כאן, ושהוא כאן כדי להישאר, עובדה, שמונה שנים חלפו, ועדיין, צמד המילים "עשרים במרץ" מצליח להוציא אותי מאיזון.
בשמונה השנים האחרונות הקפדתי לכתוב לא מעט על מה שקרה לנו באותם ימים עצובים. כתבתי על זה בעיתון, כתבתי על זה בפייסבוק, כתבתי על זה באינסטגרם, ביימתי סרט תיעודי שנפתח בסצנה מבית החולים, העברתי הרצאות בנושא, דיברתי מול מאות אנשים בימי עיון מעונבים, אין במה שלא ניצלתי כדי לספר את הסיפור שלי, אפילו כשהגננת של חיה שאלה אותי למה קראנו לה חיה, סיפרתי לה שלפני שהיא נולדה, החזקנו תינוק שאין בו חיים. וכשהיא באה שמחנו בה, שמחה פשוטה, שמחת חיים. לכן קראנו לה חיה. והגננת קצת התבלבלה כזה, וגמגמה, ואני אמרתי לה, שזה בסדר, הכול בסדר, זה הסיפור שלי. אני לא מתבייש בו. אני לא אשם בו. אני מקפיד לדבר אותו ולספר אותו הלאה. כמה שרק אפשר. ואני יודע, כבר שמונה שנים שאני יודע, שהשיתוף הזה מחזיק בתוכו ריפוי עמוק עבור אנשים רבים.
ובגלל שכתבתי את זה ובגלל שסיפרתי את זה, הפכתי גם לכתובת, עבור זוגות, עבור נשים, ועבור גברים, וכבר שמונה שנים שפעם בשבוע, לפעמים פעמיים, אני מקבל הודעה ממישהי או מישהו שעברו חוויה דומה. הם רוצים לקבל ממני מילות נחמה ועידוד, למרות שאין לי באמת מילים כאלה בלב, יש כאבים שקשה מאוד לנחם. ובכל זאת, אני מתכתב איתם, ומדבר איתם, ולפעמים אפילו נפגש איתם ומחבק אותם. ובעיקר אני אומר להם שהם לא אשמים בכלום. שזו תופעה מוכרת ונפוצה. לא מדברים על זה מספיק. ולא נוגעים בזה מספיק. אבל זה משהו שקורה בעולם. יש תינוקות שנולדים בלי דופק. יש תינוקות עם מומים חמורים במוח, תינוקות שהרופאים בעצמם ממיתים בחודש השביעי להיריון. אוי א־לוהים זה מה שקרה לנו. זה דבר נורא שיש בעולם. אבל זה לא משהו שצריך להתבייש בו, או לשמור אותו בסוד. זה חלק מהחיים. איזה עצוב.
ובחודשים האחרונים, מאז המלחמה, אני די בטוח שאני לא מדמיין או מגזים, בחודשים האחרונים אני מקבל הרבה יותר הודעות על לידות שנגמרות במפח נפש. הרבה מאוד אנשים כותבים לי. יותר מבדרך כלל. יותר מאי פעם. ושוב, יכול להיות שאני סתם הוזה. אין לי טבלאות ואקסלים. אבל אני מרגיש שהתקופה האחרונה היא תקופה כזאת, של הרבה לידות שקטות. אולי זה קשור למלחמה שלא נגמרת. למועקה שיש לכולנו בסרעפת. לסטרס, לחרדות ולפחדים. אין לי מושג. ואולי אני סתם מדמיין. אבל אם אני לא מדמיין, אז הטור הזה חשוב אפילו יותר. הנה אני כותב רגע מילים פשוטות.
שירה אשתי ואני איבדנו את העובר הראשון שלנו בלידה שקטה בחודש השביעי להיריון. אני זוכר הכול, זוכר מדי. הכול התחיל בסקירת אולטרסאונד, שבה גילינו מום חמור במוחו של התינוק. במשך שבוע התגלגלנו מרופא לרופא, ולכולם הייתה מסקנה אחת. התינוק הזה לא ישרוד. את ההיריון הזה צריך לעצור כמה שיותר מוקדם. זה היה רגע אחרי פורים. היינו יומיים וחצי בבית החולים. הלידה הייתה שקטה ועצובה. את הדממה שהייתה בחדר כשהתינוק יצא מהרחם אני סוחב איתי בלב כבר שמונה שנים. והנה עוד מילים פשוטות. אם גם לכם קרה סיפור כזה, בתקופה האחרונה, בשנים האחרונות, או בכלל, דעו לכם שאתם בסדר, דעו לכם שאתם לא לבד, דעו לכם שאני אוהב אתכם מאוד.
להודעה הראשונה של מישי לא העזתי לענות. אחר כך הוא שלח עוד הודעה, ואני התנצלתי שלא עניתי, וכתבתי לו, שעשרים במרץ זה לא סתם תאריך עבורי, זה היום הכי עצוב שהיה לי בחיים, וכתבתי לו שאם הוא חושב שזה מתאים, אני יכול להגיע לערב שלו, ולספר את הסיפור הזה. למרות שהוא סיפור כואב ועצוב. ומישי המתוק כתב לי, "קודם כול, חיבוק גדול, ודבר שני, אני חושב שזה יכול להיות מתאים ומדהים, אבל מה שמרגיש לך נכון". וזה מה שהרגיש לי נכון. זה מה שקרה לי בעשרים במרץ. זה הסיפור שלי. כבר שמונה שנים שהסיפור הזה זורם לי בתודעה. זה הסיפור שלי, ואני לא מתבייש בו. זה ככה פשוט.
