פעם מסכות היו להיט ברשת. בימים שקדמו לאימות הזהות, לפני שאולצנו לקשר כל חשבון למייל וכל מייל לטלפון וכל טלפון למאגר ביומטרי מתוחכם שמוודא שאנחנו מי שאנחנו טוענים שאנחנו, כל אחד היה יכול לפתוח חשבון בכל רשת חברתית, אתר חדשות או סתם איזה בלוג. וכל אחד היה יכול לכתוב שם מה שבא לו: ללכלך, להתבדח, לגעור, להסית ובאופן כללי להתפרע בלי לחשוש שזהותו תיחשף או שלמישהו יהיה אכפת מה הוא אמר ואיך (אלא אם כן נעשתה עברה בוטה במיוחד על כללי ההתבטאות שהיו קיימים אז).
אין ספק שהמסכות הללו אפשרו להמון רפש להישפך בחופשיות. מי שנכנס היום ליוטיוב (קצת ישן, אני מודה) וטורח לגלול לתגובות (עוד יותר ישן) בדרך כלל ימצא שם אוסף של הערות לא מי־יודע־מה קוהרנטיות או נחמדות. אבל פעם? פעם התגובות לסרטוני יוטיוב היו חורים שחורים שמעולם לא ראו אור. משתמשים אלמונים השתתפו בתחרות אינסופית בשאלה מי יכול לנסח את העלבון החמור ביותר, ולפעמים סתם חתרו בהתלהבות לא ברורה להיות הראשונים שמגיבים על סרטון חדש בהכרזה האלמותית "ראשון!".
זאת רק דוגמה אחת. עבדכם הנאמן עוד זוכר את התגובות לתכנים הראשונים שכתב ברשת, כשכל אחד שלא הסכים עם המסר או סתם לא אהב את הסגנון היה יכול לטנף עליו בחופשיות ארסית שבוודאי הייתה מרסקת את הביטחון העצמי שלו – אם דבר כזה בכלל היה קיים אז – והכול בחסות האלמוניות המבורכת.
כיום המצב שונה, בעיקר בשל שני תהליכים מקבילים שקשורים זה בזה. קודם כול, הריכוז של יותר ויותר רשתות חברתיות ואתרים גדולים בידי קומץ של חברות ענק אפשר להן ליצור קשרים בין הפלטפורמות ולחבר את זהויות הגולשים למערכת מרכזית שבאופן טבעי מזהה אותם עם פרטיהם האמיתיים.
לצד זה, אלמוניותם של יחידים, ארגונים וממשלות אפשרה פגיעות וזוועות שעוררו ביקורת הולכת ומחריפה, שכפתה על בעלי האתרים הגדולים להתחיל לאכוף כללי שיח ותכנים בתחומי האחריות שלהם. שהרי בסוף, הדרך היעילה ביותר לגרום לאנשים להירגע קצת היא להסיר מעליהם את המסכה ולכפות עליהם לדבר בשמם ובתמונתם (גם אם – כפי שיודע כל משתמש ב־X ובכל רשת גדולה אחרת – לאנשים יש יכולת מפחידה להמשיך להתבטא בצורות הנוראות ביותר גם כשהם מדברים בשמם, ולכתוב מסרי נאצה לפוליטיקאי השנוא עליהם בין פוסטים על האוכל האהוב עליהם ואיחולי יום הולדת שמח לאחות הכי טובה).
הצעדים הבאים של התהליך הזה כבר מתחילים להתבשל ברמת המדיניות ובחדרים האחוריים של החברות הגדולות. אחד התחומים האפלים הגדולים ברשת שעדיין לא שפכו עליו אור הוא התכנים למבוגרים, אולי המבצר האחרון של אלמוניות ברמה גבוהה, שאפשרה לזוהמה בלתי חוקית להתקיים ללא הפרעה. כיום כל אדם, כולל משתמשים צעירים מאוד, יכול לגשת אליהם עם שקר קטן במענה לשאלת הגיל.
מחוקקים שמרנים בארה"ב ובמדינות אחרות מבקשים כעת לחייב אתרים כאלו לדרוש מכל גולש להקים חשבון שיקושר לתעודת זיהוי לפני שיוכל לגשת לכל סוג של תוכן בוטה. ולפי צעדי הניסוי הראשוניים – כולל חסימה לאלתר של במות כאלו בכמה מדינות, ובהן טקסס, בשל הסירוב להתגמש בעניין – נראה שלמאמץ הזה יש סיכוי סביר להסיר את אחת המסכות הישנות והיציבות ביותר שנותרו ברשת.
בסוף, בכל הצעדים האלה יש היגיון בריא. ככל שהרשת הופכת מאטרקציה אזוטרית, שמוכרת בעיקר לגיקים של מחשבים, לכיכר העיר שאי אפשר להסתדר בלעדיה בחיים המודרניים, כך הגיוני שהיא תתנהל כמו החיים האמיתיים: אנשים פועלים ברחוב בשמם ובפנים גלויות, ונושאים באחריות מלאה על מעשיהם, והאלמוניות נשמרת למקרי קצה ספציפיים מאוד.
ובכל זאת, כשנכנסים למקומות המעטים שהאלמוניות עדיין נשמרת בהם, כמו רשת רדיט (שגם היא כנראה בדרך להסרת המסכות כחלק מהנפקה בבורסה בקרוב), אי אפשר לא לחוש צביטה בלב. אלמוניות הרשת אפשרה הפרה של כללי החברה והמוסר, כן, אבל היא גם העניקה לאנשים אפשרות להיות יצירתיים ושונים ועצמאיים מזהותם מחוץ למחשב או לטלפון. האמנות, הכתיבה, הממים המטומטמים – כולם מתקהים קצת כשהם עולים בחשבונות הרשמיים של אנשים שיודעים שאמא שלהם או הבוס שלהם עלולים להיתקל במקרה בחשבון.
בפורים הזה מותר להרים כוסית לזכרה של רשת המסכות שאבדה, ואפשר אפילו להתבאס קצת על מה שלא ישוב.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולהצעות יצירתיות לשמות אנונימיים) שלחו לנו ל–X ל: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
