זה תופס אותי במספרי לוחיות רישוי, בקוביות רמי שעל הלוח, בשעון הדיגיטלי שמורה על השעה שבע ועשרה. בבוקר של שבת אחת, בחג של שמחה שהפך לעצרת, הספרות הרנדומליות הללו הפכו לגוש בגרון שניחר מבכי ומדאגה. חרדה קיומית לכל אהובינו שהקדימה קנה לוושט, וששום כוס מים לא מצליחה להחליק אותה משם, ושום שיעול לא מוציא אותה חזרה. שבע ועשר למניינם. למניין קו השבר שמחלק את הכול ללפני הספירה ולאחריה. וביום השביעי, שביעי בשבת, כטוב לב המלך ביין הקונספציה, נפתחו שערי גיהינום. ובא המשחית ושחט, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד. להשמיד, להרוג, לאבד, להתעלל, לתקוף, לחטוף. הדרך ל"ונהפוך הוא" עוברת דרך שק ואפר, דרך שלושה ימי תענית, וחודשים ארוכים של תפילות וציפייה ושכול אבל גם של אחדות ואהבה. ורק צריך להחזיק חזק במגילה, לצלוח את פרקי המצר ולהקפיד שלא לקרוא למפרע. לנשום עמוק עד לישועה. וכשם שהתקיים בנו "ויזעק זעקה גדולה ומרה", "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד", כן יתקיים בנו "נחו בהם היהודים מאויביהם", "נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב".
איש חזק וחלש, בוטה ועדין: פרידה מרנן שור
אני יודע בוודאות גמורה, שאם רנן לא היה נותן לי את ההערה הקטנה הזו, לא הייתי חושב שהסיפור שלי רלוונטי...
