יש המון סיבות טובות, אם רק חושבים על זה, שמרדכי יסיר את שקו מעליו. שהוא ילבש חליפה, יסדר את הזקן ויבוא לפגישה עם האחראי על המשלחת היהודית להסדרת סוגיית רצח העם המתוכנן. ההתעקשות שלו לצאת מול שער המלך ולקרוע את בגדיו רק מפריעה לנו, בעצם, כשמתבוננים בסוגיה באופן מפוכח.
"אתה משחק לידיים של המן", אומר לו החת"ם סופר בשם אסתר, "אין לך מושג כמה הוא שש ושמח לראות אותך עצוב, כמה שההפגנות שלך מחזקות ללוחמים שלו את המורל". "אתה חושב לטווח קצר", מסביר לו רבי משה אלשיך, "יש עוד 12 חודש לנהל את העניין בתבונה. כך היא דרך המלכים. במשא ומתן מסודר וניהול סיכונים. לא צריך לדרוש פתרון עכשיו".
אבל מרדכי אינו מקבל את הבגדים. אין לו סבלנות. "אמר איני זז מכאן עד שיעשה לי הקדוש ברוך הוא ניסים". אני רוצה עכשיו. כי ככה זה, מסביר רבי יצחק עראמה, כשמשהו באמת כואב. והנשימה שלך קצרה, והראש שלך סחרחר. ונכון שכשנגיע לדבר על מעשים נצטרך לתכנן תוכנית מושכלת, ולקחת בחשבון את כל המשתנים, אבל נעשה את זה כשהבגדים קרועים ומיתרי הקול צרודים מתפילה וצעקה.
ולא, אין לנו בעיה שתדעו שהלב שלנו קרוע ושותת דם. נוהם כמו לביאה על גוריה. והוא נקרע פעם אחר פעם לאלף חתיכות, בכל שנייה שהילדים והילדות שלנו נמצאים בידיים שלכם. ודווקא משום כך לא כדאי לכם להתעסק איתנו.
