בכל שנה כשקראתי את הפסוק הזה במגילה, היה לי ברור שהפיזור והפירוד הם הגולה. עם שאין לו בית, שאין לו אדמה משלו, הוא עם שאפשר לפגוע בו. הוא אוסף של אנשים במקומות שונים עם מנהגים שונים שאין לו אפשרות להיות יחד. השנה כשאקרא את הפסוק הזה יהיה לי ברור בכאב שעם מפוזר ומפורד יכול להיות גם בביתו וגם על אדמתו.
מאז שבעה באוקטובר אני מסתובבת בתחושה שהבאנו את זה על עצמנו. שהשנאה והכעס והקוטביות בינינו הגיעו לגבהים שאפשרו לרוע להזדחל בין רגלינו. ומאז השבת ההיא אני שואלת את עצמי: האם אני עושה מספיק כדי שזה לא יקרה שוב, כדי שנצליח לחסום את הרע באמת.
וקשה לי יותר עכשיו מפעם לראות את הצדדים הטובים בכל המגזרים של העם שלנו. כי עכשיו הכעס על החרדים שלא מתגייסים גדול יותר וכואב הרבה יותר. והאכזבה מאנשים שמנכסים את החטופים לטובות פוליטיות היא מרה במיוחד. והביקורת שהייתה לי על המנהיגים שלנו מכל הזרמים הפכה לצער ממשי, על גבול מושג שלא מוכר לי – הייאוש.
ונדמה לי שהדרך היחידה לחבר אותנו בחזרה בתוך הקושי הגדול הזה היא להסתכל עלינו כעם. זה בדיוק מה שהכעיס את המן, שאנחנו מפוזרים ומפורדים אבל עדיין עם. אם נסתכל גם בעין ביקורתית וגם בעין כואבת על עצמנו כיחידה אחת, אז יהיה לנו הרבה יותר קל להיות יחד. נכון שיש דברים שמשוועים לתיקון ודין שצריך להינתן, ובכל מקום יש הרבה כאב שצריך לראות ולהושיט לו יד. אבל אנחנו יחד בזה, ונקודת המוצא של כל מחלוקת, קשה ככל שתהיה, היא שאנחנו יחד כאן. עם ישראל הוא זה שחי.
