אי אפשר לשכוח את "אלאדין". בגרסה הקלאסית של דיסני, שהיינו רואים בתקופת הפריחה של קלטות הווידאו, היו הרבה דמויות מעניינות כמו אבו הקופיף או המרבד המיוחד וגם ג'יני, שהוא באמת החלום של כל ילד. ובשולי העלילה הייתה איזו דמות של סולטאן, אבא של הנסיכה יסמין. הוא היה שמנמן ועשיר בהגזמה ובעיקר למל"ם. הוא היה מתהפנט בקלות, ופעם אחת אפילו נתן את הטבעת שלו לג'אפר הרשע. לאורך כל הילדוּת, כשלימדו אותנו על אחשוורוש דמיינתי אותו, את הסולטאן.
אז תזרמו איתי רגע. הסולטאן הזה, הקיסר המדושן, שכל הדאגות שלו בחיים הן באיזה פרי לפתוח את הארוחה הפעם, רוצה לעשות משתה לכל שריו ועבדיו להראות את עושר כבוד מלכותו. ככה, על ההתחלה של המגילה. זו ההיכרות שלנו עם הבחור. שלרגע לא נתבלבל. תכירו, המגילה אומרת לנו: זה האיש. זה מה שמעניין אותו. ואיך מראים את עושר כבוד מלכותך? במשתה שאורך מאה שמונים יום. זה מין מספר כזה שהוא בטח גם סמל של חצי שנה. זאת אומרת, את זה היינו יכולים לחשוב לבד. אבל למגילה גם חשוב להגיד לנו: אלה ימים רבים.
וזה ממש אגרוף לבטן. עוד רגע אנחנו במלחמה שאורכת שמונים ומאת יום. אשכרה. חצי שנה. ויש חיילים שכבר 180 יום על הגדר, ויש מילואימניקים שמגויסים ימים רבים. ויש חטופים, אויש ואבויש, יש חטופים כבר כמעט מאה ושמונים יום (אינשאללה שלא יגיעו לזה) וקמים מחדש בכל בוקר לסיוט הבלתי נגמר הזה שאני אפילו לא יודע איך לדמיין אותו. וכבר הלב נמעך, והאורך הזה, וכמה שעברנו מאז שמחת תורה. בכל פעם מחדש, כשאני מספר על הרגעים האלה, אני מרגיש כאילו זה היה אתמול. אבל זה הכי רחוק בעולם. רחוק כמו שמונים ומאת יום. ימים רבים.
