בפורים לפני שנתיים הקליטו תלמידי ישיבת ההסדר בירוחם את השיר "אם החרש תחרישי". הכרתי היטב את הפסוק הזה, שמופיע באחד מרגעי השיא של המגילה, ובו מרדכי קורא לאסתר לא להתחמק ולקחת אחריות, למרות שרווח והצלה יכולים להגיע ליהודים גם ממקום אחר. לא הכרתי את הלחן היפהפה שהלחין אברהם גבריאלי למילים. תלמידי ירוחם הפליאו לשיר (חפשו ביוטיוב), ובכל זאת אני זוכר שחשתי רגשות מעורבים כלפי השיר החדש. מצד אחד, שיר יפה וביצוע מרגש, אבל מצד שני, תהיתי גם איך משתלב שיר נשמה שקט, נוגע וקצת נוגה בחג הפורים, עם כל השמחה והריקודים.
בשמחת תורה הגעתי להשלים את תפילות שחרית ומוסף בישיבת ההסדר בירוחם, לאחר שבית הכנסת שלנו פוזר באמצע התפילה בעקבות האזעקות. שמחת תורה הוא חג חשוב בישיבה מאז הקמתה. הוא חל בתקופת חופש של "בין הזמנים", אך רבים מתלמידי הישיבה מגיעים בערב החג מביתם לירוחם כדי לחגוג אותו בישיבה ובבתי הכנסת של העיירה. השנה, כשהגעתי לישיבה בעשר בבוקר, התפילה כבר הייתה דלילה מאוד. עשרות בחורים כבר הוקפצו ליחידותיהם הצבאיות. אחדים מאלו שעזבו את הישיבה באמצע התפילה לא זכו לשוב לישיבה מכיוון שנפלו במלחמה.
והשנה, כשאני מאזין לשיר "אם החרש תחרישי" בביצוע תלמידי הישיבה בירוחם, אני לא יכול שלא לחשוב על המשמעות האקטואלית שקיבלו המילים של הפסוק בפורים. כמו אסתר המלכה, גם הבחורים בישיבת ירוחם היו יכולים להחריש. הם היו יכולים להישאר בישיבה ולהמשיך ללמוד תורה כפי שעשו ועושים אלפי בחורי ישיבה אחרים בישראל. רווח והצלה היו יכולים להגיע ממקום אחר, אבל בדיוק כמו אסתר, הם בחרו לא להחריש. הם לקחו אחריות, ובעיצומו של חג עזבו את מעגל הריקודים ויצאו מבית המדרש להילחם ולהביא רווח והצלה ליהודים.
כשאקשיב לשיר הזה השנה, שמנגינתו השקטה הולמת היטב את האווירה המורכבת של פורים בעת מלחמה, אחשוב גם על תשעת התלמידים והבוגרים של ישיבת ירוחם, שלא החרישו, ושלא ישובו.
