שנים חשבנו שאפשר לעשות את זה בסבבים ובסך הכול לחיות את חיינו במדינת היהודים בשקט, בשלום ובעליונות צבאית, ולקוות שבעזה יבינו את הרמז. באוקטובר נגררנו למלחמת אין ברירה שמחייבת אותנו לבחור בין שלום (הפסקת אש עכשיו) לאמת (אי אפשר לחיות לצידם כל עוד הם לא מוכנים שנחיה – לצידם או בכלל).
הלוואי, הלוואי שהיה אפשר לקבל הכול: להפסיק את הלחימה, לשחרר את החטופים, להחזיר את החיילים לחיים שלהם, את תושבי העוטף והצפון הביתה, את השינה לבני המשפחה ואת הגבולות לשקט, ולחסוך את ההרג, ההרס והזוועה ההומניטרית שקורית עכשיו בעזה. הלוואי שהיה אפשר לעשות שלום. אבל האמת המצערת היא שאי אפשר.
לאמת בני זוג רבים: אמת ומשפט, אמת וצדק, אמת ושלום. אבל אי אפשר לעשות שלום עם מי שמחכים להזדמנות נוספת לחולל זוועות כאלה. זאת אפילו לא שאלה של משפט או של צדק. מרגע שנוצרה משוואת "אנחנו או הם" – גם שוחרי השלום גילו שיש בעיה. מלחמה זה נורא, אבל להפסיק את הלחימה בלי תנאים זאת לא אופציה, ולא משנה מה אזרחי שבע עשרים ומאה המדינות מסביבנו יגידו. המלחמה גם עימתה את אלו מאיתנו שחשבו שאנחנו אזרחי העולם עם ההבנה שהמדינות שבחוץ מלאות באנשים שלא רואים בנו בני אדם אלא תרגיל מחשבתי או קורס במוסר או במשפט.
ההפך משלום הוא לחיות על החרב, ולכן הרוצה בשלום ייכון למלחמה ויביס את מי שפועלים נגד השלום. אני מלאה בתקווה שביום שאחרי המלחמה נצליח לחיות לידם. לא צריך לאהוב. שכנות שקטה בלי איומי מלחמה לנו ולהם, זה מספיק.
