מאז פרוץ הקורונה עמדו ריקים החללים של מסעדת "לומינה" ומסעדת "בלו סקיי" במלון קרלטון, מעין יד זיכרון לפועלו של מאיר אדוני שנעלם מחיינו. לפני כמה חודשים נתבשרנו סוף־סוף על הולדתה מחדש של הראשונה, הפעם כמסעדת הבשרים "פליים" (להבה) – שיתוף פעולה מסקרן בין הבעלים של קאמאקורה (אנשים שמבינים באוכל מוקפד) ופיטמאסטר (אנשים שמבינים בבשר).
פליים מבטיחה להיות "מסעדת להבות האש הראשונה בישראל" (מה זה אומר בדיוק?), ואכן כשפוסעים לתוכה מכים בכם ניחוחות עשן כבד. הסיבה לכך היא מטבח פתוח עם גריל פעיל שתופס חלק נכבד מהחלל. הרצון לחשוף את הקהל לתהליכי הבישול מובן, אבל ב"על האש" – גם אם הוא מפונפן – זה פחות עובד. המלצרית שקיבלה את פנינו, לאחר שעברנו שולחן בניסיון לחמוק מהעשן, הייתה ידענית מהממוצע: היא המליצה על נתחים והסבירה על מקור הבשר (עדרים מקומיים של פרות הולשטיין, נקודת פתיחה מצוינת).
התחלנו בקוקטיילים. האפל מרטיני, שהיה מבוסס על ג'ין, תפוחים וקמומיל, היה כצפוי מתוק וחמצמץ ושגרתי. הסנגרייה הלבנה נהנתה מקלילות וטעם, אבל הייתה כמעט נטולת אלכוהול. היא דמתה יותר לחליטת תה קרה מאשר לדרינק, ובלי להתכוון הזכירה לנו את מקורה של הסנגרייה – משקה מימי הביניים, עידן שבו מי השתייה היו מזוהמים מכדי לשתותם.
לאחר התלבטות קצרה הלכנו בראשונות על לשון בקר צרובה וסלט בנדורה. פרוסות הלשון היו רכות ונימוחות, וציר הפטריות הפשוט זרק אותי לשולחן החג המשפחתי עם מנת הדגל של אמא. סלט הבנדורה היה ערבוביה של עגבניות מזנים שונים חתוכות באדום־צהוב־ירוק, שלא עברו כמעט טיפול או תיבול. עם כל הכבוד לפוקוס על הגריל, חסרה פה יד של שף קוהרנטי. או נכון יותר, חסר כאן עמוד שדרה. בשביל מנה כזאת צריך שף שיודע לייצר מנות ששווה בשבילן להתלבש, להזמין בייביסיטר ולשלם על חניה בכיכר אתרים (הכינו את הבנקאית שלכם).
אופטימיים לקראת הבאות – בכל זאת, המסעדה חרתה על דגלה את הבשר – המשכנו אל החלק הקרניבורי של הארוחה. מנת השורט ריב על העצם קיימה את ההבטחה ונראתה כמו נתח שהאדם הקדמון היה נוגס בו בהנאה מרובה, וכך גם אנחנו. בשר האסאדו, שומני ועשיר, השתנה לאורך הנתח: החלקים החיצוניים היו עשויים היטב ונהנו מקרמול מתקתק של ציר הרימונים, ואילו החלקים הפנימיים היו ניטרליים יותר ובעלי טעם בשרי דומיננטי.
לעומתו, האנטרקוט היה אכזבת הערב. למען האמת לא ברור איך מסעדה כזאת מוציאה נתח לא מוצלח כזה תחת ידה. הוא היה דק מדי, הבשר היה יבש וסיבי ודרש לעיסה אינסופית מעיקה. הבשרים לוו ברוטב צ'ימיצ'ורי (ד"ש לאל גאוצ'ו), ציר בקר או אסייתי ותוספת לבחירה. תפוח האדמה היה מבושל ושלם, קיבל צריבה לא מספקת מהאש. באותה מידה היה יכול לבלות כמה דקות במיקרו. באופן מתמיה, לא ניסו לשדרג את הפחמימה האהובה בתיבול או בקישוט כלשהו. השעועית הירוקה אזלה מהמלאי, וכך נותרנו שוב עם סלט העגבניות האנמי מהמערכה הראשונה.
לקינוח הגיעו קרם ברולה שלא היה במרקם קרמי ואף לא בטעם ברולה, ומוס לימון לא רע עם חמיצות עזה, שבמגע הראשוני עם הלשון הרתיע אך בהמשך הפך לממכר. גם הוא, אבוי, הוגש בדלות, נטול תותים כפי שהובטח בתפריט.
אחרי תקופת הרצה קצרה וסגירה כפויה בעקבות המלחמה, לפליים היו כל הסיבות לפתוח מחדש כשהיא בשלה. כמה מפתיע ששידוך בין שתי מסעדות מוערכות ואהובות הוליד מטבח כל כך בלתי מקצועי. לא לילד הזה פיללנו.
