אף פעם לא קרה שבהיתי ככה כל כך הרבה זמן בסמן ההקלדה המהבהב על המסך הלבן, הבוהק והריק. שעת לילה מאוחרת עכשיו. הדדליין חלף מזמן ואני יושב ובוהה. מכין תה ובוהה. בעזה עדיין משתוללת מלחמה. בצפון כל הזמן טפטופים. שלג בחרמון. ירושלים קרה ומתוחה בגלל רמדאן ועל סדר היום הציבורי מונחת שוב הסוגיה הכי מדממת והכי קשה והכי מייאשת, סוגיית ההשתמטות של בני הישיבות החרדים משירות המדינה.
לפני שלוש שנים, כשהעורכת הציעה לי לכתוב את המדור הזה של סיפורים מהישיבה, רגע אחרי שהתרגשתי ושמחתי מההצעה חשבתי שאולי עשיתי טעות איומה. שהכנסתי את עצמי למשימה בלתי אפשרית. שיתפתי בחשש חברים וגם הם אמרו לי, עדן, בחייאת עדן. מה יש לספר כל כך הרבה על תקופת הישיבה שלנו? ועוד בכל שבוע! השתגעת לגמרי. ואני הפנמתי את זה ואמרתי לעצמי אוי ואבוי. הם צודקים כל החברים שלי. כמה כבר אפשר לספר על תקופת הישיבה? מה כבר יש לספר על תקופת הישיבה?
הרי החיים בישיבה הם חיים רגילים לחלוטין. חיים כמו שכל בני האדם חיים, מי בתיכון, מי בצבא, מי באוניברסיטה, מי בבית, מי בעבודה ומי בישיבה. חיים. רגילים. עם אנשים ועם שגרה ועם הרגלים ועם חברויות ותככים ושמחות ועצבונות. ואז החלטתי ביני לבין עצמי לספר באופן פשוט את החיים האלה בעצמם. בלי לחפש הברקה חד־פעמית, בלי להתעכב בדווקא על סיפורים חריגים, פשוט לתאר את חיי הישיבה בעצמם. את ההביטוס הישיבתי, את הטיפוסים הישיבתיים. הרי כשמתארים חיים אפשר לתאר אותם עד בלי די.
וככה באמת היה. מדי שבוע גיליתי שיש עוד משהו שאני רוצה לתאר, שיש עוד טיפוס שהכרתי ששווה טור, שיש עוד הרגל ישיבתי שמסקרן לכתוב עליו. פתחתי קבוצת ואטסאפ עם עצמי וכתבתי בה כל מיני רעיונות ורגעים וזנבות זיכרון שלי משנות הישיבה. לפעמים היו קורים דברים אקטואליים שהזכירו לי מאורעות מימים עברו, ואני הייתי תופר את אז והיום לתוך סיפור. לפעמים הייתי מבקש מחברים שייזכרו בשבילי בדברים שקרו להם והייתי כותב בשמם. לפעמים הייתי נזכר במשהו שקרה בישיבה ומפרספקטיבת הזמן היה לי מה להגיד עליו או לבקר אותו או לתהות עליו. וככה, משבוע לשבוע התמלא המדור שאתם קוראים עכשיו.
ויום אחד כשהוא יהיה בן 29 הוא ישאל את עצמו, אוקיי, מה עכשיו? ויכול להיות שהוא ירגיש מרומה, ויכול להיות שהוא ירגיש מפוספס, ויכול להיות שהוא ימשיך לספר לעצמו סיפורים
מאורעות התקופה שמאז שמחת תורה מעמידים את המדור הזה במבחן שבוע אחרי שבוע. מצד אחד, הישיבה החרדית כמוסד ובחורי הישיבה החרדים כציבור עומדים בעין הסערה, ומוזר לכתוב עליהם סיפורים כאילו הכול כרגיל ועולם כמנהגו נוהג. מצד שני, אני יודע שהמדור הזה עבור רבים נמצא תחת הקטגוריה של אסקפיזם. מצד שלישי, יש לי כל כך הרבה מה לומר ולספר על הסוגיה הבוערת הזו של פטור חרדים מצה״ל. מצד רביעי, לפעמים יש תחושה שנאמר כבר הכול ואין לי מה להוסיף לזה.
אני כותב עכשיו ולנגד עיניי שמעון זגורי השטייגעניסט שלא מש מאוהלה של תורה, שהוגה בה יומם ולילה, שמעולם לא פספס סדר או תפילה, שלימודו ורוחו חשובים עד מאוד לעם ישראל. אני כותב ולנגד עיניי מנחם שטרן הבטלן שכבר תקופה ארוכה לא ראה צורה של דף גמרא, ומתעורר בכל בוקר ב־11 ועסוק בעיקר במצב הליגה האנגלית בכדורגל, ובכל זאת יש בו החוצפה לנאום בפנימייה בלהט על איזו טעות הייתה להתחיל את המלחמה בצפון הרצועה במקום להיכנס דוך לרפיח על ההתחלה, והוא מקבל שנה אחר שנה פטור משירות צבאי.
אני כותב ולנגד עיניי אריאל כהן, בחור הישיבה הרגיל, שמדי פעם לומד קצת גמרא עם החברותא שלו ומדי פעם הולך לכותל ובדרך קונה לעצמו פחית אקס־אל ושותה בנחת ובוהה בעוברים ובשבים, והזמן שלו עובר, ויום אחד הוא יתחיל שידוכים, וייפגש עם בחורות ויספר להן שהוא הולך ללמוד בכולל לפחות חמש שנים ראשונות ואחר כך השם יעזור, ואז הוא יתחתן וילך לאיזה כולל שכונתי ומדי פעם הוא ילמד קצת טור שו״ע עם החברותא שלו ומדי פעם ישתה קפה בנחת ויבהה בעוברים ובשבים. ויום אחד כשהוא יהיה בן 29 הוא ישאל את עצמו, אוקיי, מה עכשיו? ויכול להיות שהוא ירגיש מרומה, ויכול להיות שהוא ירגיש מפוספס, ויכול להיות שהוא ימשיך לספר לעצמו סיפורים עד מאה ועשרים.
אני כותב ולנגד עיניי עוברים כל הטיפוסים שפגשתי אי פעם בעולמה של ישיבה, ואני מסתכל להם בעיניים, והם מסתכלים עליי, ואנחנו כולם יודעים איזו אמת לאמיתה, חלקנו בוחרים לומר אותה בקול וחלקנו מעדיפים להמשיך ללכת.
