ספר ויקרא פותח בקרבנות נדבה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". הרצון להקריב הוא של האדם, והתורה רק מציינת את האפשרויות הפתוחות בפניו. הבאת הקורבן היא ביטוי לרצונו של האדם לפנות לבוראו.
שני סוגי קרבנות נדבה מן החי מאפשרת התורה להביא: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ" (א, ג), "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" (ג, א). כדי להבין מדוע נתנה התורה שתי אפשרויות, יש לברר תחילה את המשמעות של כל אחד מהקורבנות הללו. ההבדל העיקרי בין העולה לשלמים הוא שבעולה הכול עולֶה כליל, ואילו בשלמים מקריבים רק את הדם והחלב ושאר הבשר נאכל על ידי הבעלים, הנותנים לכהן חזה ושוק. עוד יש לשים לב שבקרבן עולה נאמר "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (א, ד), ואין משפט מקביל בקורבן השלמים.
שתי דרישות בסיסיות דורשת התורה מן האדם, האחד "וְיָרֵאתָ מֵּאֱ־לֹהֶיךָ" (ויקרא יט), והשני "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ" (דברים ו, ה). קורבן העולה הוא ביטוי למידת היראה של האדם מה', וקורבן השלמים מבטא את מידת האהבה. כיצד?
הירא חי תמיד בתחושה של חטא. חושש הוא שמא לא עבד כראוי את בוראו, ומביא קורבן עולה כדי שיירצה לו לכפר עליו. כך מצאנו אצל איוב: "וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱ־לֹהִים בִּלְבָבָם" (איוב א, ה). יראה גורמת לריחוק, כפי שנאמר לאחר מעמד הר סיני, "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, טו). הירא חושש להתקרב בגלל הכרתו בפער הבלתי ניתן לגישור בינו ובין אלוהיו. משום כך המביא עולה אינו אוכל כלל מן הקרבן, והכול קרב לגבוה.
ליהודים בלבד
קורבן שלמים מבטא את מידת האהבה. האוהב מבקש להתקרב. אין לאוהב אושר גדול יותר מאשר להיות קרוב לאהובו ככל שניתן. המקריב שלמים מוזמן על ידי ה' לאכול משולחן גבוה, ואכילתו היא אכילה שבקדושה. משום כך נקראים השלמים "זבח שלמים". זבח עניינו סעודת קודש, כמו שמצאנו בספר שמואל: "כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים" (שמו"א ט, כג). וכך אומר דוד ליהונתן: "כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר" (שמו"א כ, כט).
בעלייתם לרגל נצטוו ישראל להקריב עולת ראייה ושלמי שמחה. עולת הראייה היא כנגד מידת היראה, שלמי השמחה הם כנגד מידת האהבה.
הקדימה התורה בפרשתנו את קורבן העולה לקורבן השלמים, וכך הוא גם בכל המקרא כאשר מביאים עולה ושלמים – לעולם העולה קודמת לשלמים. סיבת הדבר היא שלעולם היראה קודמת לאהבה. מצוות "ויראת מא־לוהיך" כתובה חמש פעמים בספר ויקרא, מצוות "ואהבת את ה' א־לוהיך" כתובה רק בספר דברים. היראה היא הבסיס, ורק על גביה ניתן להוסיף את האהבה. אמנם העבודה מאהבה גדולה מהעבודה מיראה, אלא שאין להגיע לדרגת האהבה בלא להקדים לכך את דרגת היראה.
לפי אחת הדעות בחז"ל, לא הקריבו בני נח שלמים (זבחים קטז, ע"א). וכך פוסק הרמב"ם: "הגויים אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד… אבל אין מקבלין מהן שלמים" (מעשה הקרבנות ג, ב), וביאר רש"י (מנחות עג, ע"ב) שמחשבת הגוי היא שכל קורבנו יוקרב, ואין הוא מעלה בדעתו אפשרות לאכול מן הקורבן. אומות העולם יכולות להגיע לדרגת עבודת ה' מיראה. כך אומר מלאכי: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). אבל אין אומות העולם יכולות להשיג כיצד ניתן לעבוד את ה' על ידי אכילה משולחן גבוה, כביטוי למידת האהבה. משום כך גוי המבקש להתקדש, לפי תפיסתם, פורש לו מחיי החומר ומחיי האישות ומתבודד בהרים.
לא כך בעם ישראל, שנצטווה לקדש את החומר ולטהר את חיי החולין. אכילה היא המושג המובהק של חיי החומר. עם ישראל מסוגל להגיע לדרגת עבודת ה' מאהבה, לעבוד את ה' גם על ידי מעשי חולין מובהקים כגון אכילה, להבין את המושג של אכילה בקדושה ולקדש את חיי החומר. כתב הראי"ה קוק שהקודש הגנוז בחול מעלתו גבוהה מהקודש הגלוי.
נח הקריב עולות. נח מייצג את כל בני נח, היינו את אומות העולם. הראשון שהקריב שלמים היה יעקב: "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא־לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" (בראשית מו, א). יעקב הוסיף על גבי העולה, המייצגת את מידת היראה, את הבחינה של ישראל, על ידי הקרבת שלמים המייצגים את מידת האהבה.
אינה דרגה כלל
אמרו המפרשים שמצוות לא־תעשה הן כנגד מידת היראה, ומצוות עשה הן כנגד מידת האהבה (רמב"ן על שמות כ, ח). טיבו של הירא שהוא נמנע מלעשות כל דבר שיש בו חשש של המריית פי בוראו. רצונו של האוהב לעשות כל דבר שיפיק נחת רוח ממי שהוא אוהבו. כשם שהיראה קודמת לאהבה, כך מצוות לא־תעשה קודמות למצוות עשה, שכן נאמר "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". יראה בלא אהבה היא דרגה נמוכה ובכל זאת היא דרגה. אהבה בלא יראה אינה דרגה כלל.
בספרי המחשבה נאמר שמידת היראה היא כנגד שתי האותיות הראשונות של שם ה' – אותיות י"ה, ומידת האהבה היא כנגד שתי האותיות האחרונות – אותיות ו"ה. שתי האותיות הראשונות, יו"ד ה"א, גם כשהן לבדן יש בהן קדושה של שם ה', אבל שתי האותיות האחרונות, וי"ו ה"א, כשהן עומדות לבדן אין בהן קדושה כלל. רמז הוא שהיראה, למרות דרגתה הנמוכה, יש בה קדושת שם ה', אבל האהבה בלא היראה אין בה קדושה כלל. מאידך, רק כאשר מצטרפת האהבה אל היראה אפשר להגיע לשלמות של שם ה', לשלמות שבקדושה.
