חלק נרחב מן העולם המשחקי של ילדים קשור בבנייה ובהמצאה. כל מי שפוגש ילדים מכיר את קומבינציית ההדבקות, החיתוכים והחיבורים, שהופכת מיד למכשיר סודי כלשהו. תהליך היצירה משמש לא רק כביטוי אישי, אלא מתרגל התמודדות עם אכזבות, תסכולים ופערי ציפיות.
ההתמודדות הזו מלווה ילדה שמחליטה לבנות יום אחד את "הדבר הכי מדהים". היא יודעת בדיוק מה היא רוצה לבנות ומתכננת אותו בשרטוטיה. הכלב שלה ממונה לעוזר נאמן, והיא אוספת ציוד וחומרים. היא ניגשת לעבודה, בטוחה שזה יהיה בקלי קלות, אך התוצר לא יוצא כפי שתכננה. היא מתחילה מחדש, אך גם אז התוצאה איננה משביעת רצון. היא מנסה שוב, אך גם הפעם זה לא זה, ובטח לא מדהים. התסכול מצית כעס עד כדי ייאוש, וכשהיא חושבת כבר לפרוש ולוותר, העוזר הנאמן שלה מציע לצאת לטיול קטן.
רק כשהילדה מתרחקת מהיצירה לזמן־מה ומאפשרת לעצמה להירגע, היא מצליחה לראות את כל מה שכן הצליחה להשיג בניסיונותיה הקודמים ולחשוב מחדש איך לגשת לעבודה – והפעם גם להצליח.
סיפורי ילדים העוסקים בכישלונות מראים לרוב ניסיונות חוזרים ונשנים עד להצלחה המיוחלת. הדגש בפורמט הזה הוא על המאמץ, העקביות וההתמדה. גם כאן הילדה מנסה לבנות את התוצר שלה לפחות עשר פעמים, אך מה שיפה בסיפור הזה הוא הרובד הנוסף שמעבר לניסוי ולטעייה, של המשמעות והערך שבכישלון. הרגע שבו הילדה מסתכלת על ניסיונותיה הקודמים ומצליחה לזהות את ההישגים שחבויים בין הכישלונות, הוא לב הסיפור. לא מדובר רק בסט ניסיונות מאומץ, אלא בלמידה של מה נעשה עד אז:
כְּשֶׁהֵם מְטַיְּלִים יַחַד, הִיא נִתְקֶלֶת בַּדָּבָר הַלֹּא־נָכוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּנְתָה. תְּחוּשָׁה רָעָה עוֹמֶדֶת לְהָצִיף אוֹתָהּ שׁוּב. אֲבָל אָז הִיא מַבְחִינָה בְּמַשֶּׁהוּ מַפְתִּיעַ. יֵשׁ כַּמָּה חֲלָקִים שֶׁל הַדְּבָרִים הַלֹּא־נְכוֹנִים שֶׁהֵם דַּוְקָא דֵּי נְכוֹנִים. הַבְּרָגִים שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, הַצּוּרָה שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַיַּחַס בֵּין הַגַּלְגַּל לַמּוֹשָׁב בַּשְּׁלִישִׁי. יֵשׁ כָּל מִינֵי חֲלָקִים שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת!
בשלב הזה, שבו היא מצליחה לזהות את הישגיה, גם המבוגרים מזהים את היופי והפרקטיקה בתוצרים ה"כושלים" ומאמצים לעצמם מפירות ניסיונותיה לשימושים שונים. זהו ביטוי למבט יצירתי – כל חפץ יכול לשמש גם למטרה אחרת. תהליך היצירה מתואר באמצעות אוצר מילים נרחב: הילדה מנסרת, מדביקה, מכוונת, מעקמת, מהדקת, מיישרת, מתקנת. הפירוט הזה לא רק מדגיש את שלל הניסיונות, אלא גם מייצר עושר לשוני ותשומת לב לכל פעולה ולכל ניסוי בתהליך.
סוף הסיפור, שבו הילדה מצליחה לבנות סוף סוף את מה שייחלה לו, ראוי לציון דווקא משום שהתוצר לא מושלם. "שלמות" היא מחמאה נפוצה למדי, אך זוהי פיקציה. אין דבר כזה מושלם. ההחלטה לתת לתוצר הסופי להיות קצת עקום מדי וקצת כבד מדי ולא צבוע באופן מדויק, היא החלטה חשובה. התוצר הסופי יכול להיות מדהים גם אם הוא לא מושלם, העיקר שהוא טוב דיו.
הדבר הכי מדהים
כתבה ואיירה: אשלי ספיירס
תרגום: רונית רוקאס
כנפיים וכתר ספרים
